תצא באחרונה, כדי שתכנס בראשונה
פסחים קיג ע"א
"אמר רבי יוחנן משום אנשי ירושלים: כשאתה יוצא למלחמה - אל תצא בראשונה, אלא תצא באחרונה, כדי שתכנס בראשונה".
הקשה המהרש"א בחידושי אגדות:
"תצא באחרונה כדי כו'. פירש"י ורשב"ם שאם תנוס תיכנס לביתך בראשונה עכ"ל. וקצת קשה דאי משום סכנה, עדיפא הוה להו למימר: אל תצא בראשונה משום דעומד אל [מול] פני המלחמה – הוא בסכנה ביותר כענין שנאמר באוריה הבו את אוריה אל מול פני המלחמה וגו'. ומאי עצה אמרו לרך לבב. ואם כל אחד יצא באחרונה משום ניסה, מי יצא בראשונה? ודו"ק".
נמצאו פה כמה קושיות:
א. למה להזכיר מעלה מועטת של כניסה בראשונה, ולא מעלה מרובה של שמירה על חייו?
ב. כמו כן יש להוסיף שלשון "כדי שתכנס בראשונה" משמע שגם זה שיצא בראשונה נכנס, אלא שנכנס באחרונה. אם כן לא מדובר באופן של סכנת נפשות לראשונים.
ג. וכי משיאים עצה לרך לבב? והלא מצוה שלימה מנה הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה נח – לא לירא ולערוץ במלחמה.
ד. לו ישמעו בקול עצה זו נמצאו מפסידין במלחמה, כמו שאמרו במסכת סוטה דף מד ע"ב: "שתחילת נפילה ניסה".
אלא יש לפרש "אל תצא בראשונה" – שאין לצאת למלחמה בראשונה – מיד ובפזיזות בלא ההכנה המתאימה. "כדי שתכנס בראשונה" – שתצליח להכנס לעיר וליעד שברצונך לכבוש כבר בפעם הראשונה, ולא תינגף בפעם הראשונה כישראל בימי יהושע בן נון (יהושע ז, ד) וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי, והצליחו לבסוף לכובשה רק פעם השניה. וכך היה במעפילים שאחר חטא המרגלים שהוכו בידי העמלקי והכנעני, ונכנסו ישראל לארץ רק בימי יהושע.
ומהי הקדמת ההכנה המתאימה?
אמרו במדרשים שיעקב אבינו התקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה, ולדורון, ולמלחמה. וכך ראוי להקדים בראשונה בדרכי שלום ולהותיר את אפשרות המלחמה לאחרונה, ובאופן זה יקדים לבוא בשלום לביתו בראשונה בלא להזדקק למלחמה.
וכך מפורש במדרש תנחומא פרשת חקת סימן כב (וכן בתנחומא ישן חקת נא; ובבמדבר רבה יט, כז):
"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי, זה שאמר הכתוב: (תהלים לד, טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות. אלא:
(דברים כב, ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ,
(שמות כג, ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ,
(שמות כג, ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ,
(דברים כד, כ) כִּי תַחְבֹּט,
(דברים כד, כא) כִּי תִבְצֹר,
(דברים כג, כה) כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ,
כלם אם באו לידך – אתה מצווה עליה, ולא לרדוף אחריה.
והשלום – בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר.
וכן עשו ישראל, אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא: "(דברים ב, כד) הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה, רדפו את השלום שנאמר: וישלח ישראל מלאכים וגו' ".
וכך הוא גם במלחמה הגדולה כלשון ספר חובות הלבבות (שער ה פרק ה) הלא היא מלחמת היצר. שאמרו במסכתות סוטה דף מז ע"א; וסנהדרין דף קז ע"ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". בתחילה צריך שלא לדחוק את היצר לגמרי ואל יכניס את עצמו לידי ניסיון, פן יתחזק ויגבר עליו ויפול בידו. אלא ינסה לרצותו במידי דאפשר.
ומשום כך אמרו במסכת חולין דף קט ע"ב: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא, גירותא - לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא! אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי".
וכך במלחמה בסטרא אחרא, אמר רעיא מהימנא בזוהר פרשת פנחס דף רמח ע"א: "ושלח ביד איש עתי המדברה, ושלח כדאמר יעקב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו. אוף הכי שוחד לתברא רוגזא דסמא"ל דלא יתקריב למקדשא לקטרגא. {בדומה} לכלבא דאיהו רעב ומאן דבעי דלא נשיך ליה יהיב ליה בשרא למיכל או נהמא וישקי ליה מיא. ורזא דמלה (משלי כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' ".
וכן בזוהר פרשת תצוה דף קפה ע"א: "וגורל אחד לעזאזל, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקודשא בריך הוא יטיל עמיה גורל וזמין ליה ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה כמה דאת אמר (משלי כה) כי גחלים אתה חותה על ראשו, וסימנך (אסתר ה) אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי, וכתיב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, בההוא חולקא דנטיל ואזיל ליה".
מעתה נמצאו כל שלשה דברים שאמר רבי יוחנן משום אנשי ירושלים עניינם אחד, כיצד יצליח להתמודד גם כאשר אין ידו על העליונה:
הראשון כדאמרן, שלא יתגרה במלחמה וביצר אם לא היכא דלא אפשר.
השני: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", ולא יתאמץ יתר על יכולתו ויפול.
השלישי: "הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו", גם כאשר אין עתה עתו של מזלך אתה לשחק.
