"נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין"
הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי / הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
תלמוד ירושלמי שקלים א, א (בדפוס הדף היומי שקלים ב, ב)
"רבי יהודה בר פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבהת. לטובה – 'כל נדיב לב לרעה ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם'. לטובה – 'ויוצא משה את העם'. לרעה – 'ותקרבון אלי כולכם'. לטובה – 'אז ישיר משה ובני ישראל'. לרעה – 'וישא כל העדה ויתנו את קולם'. אמר רבי חייא בר בא: אכן השכימו השחיתו - כל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין אותה. אמר רבי בא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת - נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין".
המאמר המודגש הוא אחד מהמאמרים החשובים ביותר המסבירים את מהותו של עם ישראל. ראשית עם ישראל הוא עם של נתינה. הוא תורם תרומות גדולות למפעלים גדולים, לעיתים אפילו למפעלים שרק מזיקים לעולם, כל זאת מתוך מגמה אותה מאמץ התלמוד הירושלמי, ונדגים בהמשך, לנסות ולשנות את העולם. מגמה זו שייכת לתכונה יסודית המאפיינת את עם ישראל והיא תכונת המהפכנות, כמו שאכן אנו רואים במהלך ההיסטוריה. יהודים תמיד היוו את הרוח החיה בכול מיני מהפכות, גם מהפכות שהביאו בסופו של דבר לאסונות כבדים מאוד.
התלמוד ירושלמי (פסחים י, ה) ביחס למילה ארבה שבפסוק (יהושע כד, ג): 'וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק" אומר: " 'וארבה'. אמר רבי אחא: 'וארב' כתי', כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק. דבר אחר - נעשיתי לו אורב. אין חטא מיתן ליה, ואין זכה מיתן ליה (אם חטא הרי שיקבל עונש ,ואם זכה, הרי שיקבל שכר)".
המילה ארבה כתובה בלי האות 'הא' – 'וארב'. כתיב מוזר מביא את התלמוד הירושלמי לדרוש את המילה ולהציג כאן יסודות אמונה מרכזיים.
לפי ההסבר הראשון של הירושלמי (ששייך לפרשת וירא) הקב"ה עשה הרבה ריבים עם אברהם אבינו לפני שנתן לו את יצחק. ריבים הכוונה היא ניסיונות. עשרת הניסיונות שעבר אברהם אבינו עיצבו את דמותו של אברהם אבינו והכשירו אותו להיות אבי האומה.
לפי ההסבר השני של הירושלמי, הקב"ה עוקב אחרי מעשיו של כל אדם מישראל. אם הוא עושה מעשים שליליים, הרי הוא נענש ואם עושה דברים טובים, הרי הוא מקבל שכר.
לכאורה הסבר זה אינו מובן, הרי מדובר כאן על עקרון הבחירה החופשית ועיקרון הגמול שהם יסודות אמונה מוסכמים, ובפשטות אינם מיוחדים רק לישראל. האם לאומות העולם אין בחירה חופשית?!
המפתח להבנת מאמר זה של הירושלמי הוא מאמר נוסף של הירושלמי (פאה א, א) המתייחס לסיפור המפורסם של הגוי האשקלוני - דמא בן נתינה שהפך לסמל של מצות כיבוד הורים.
הירושלמי מספר שלאותו גוי אשקלוני - דמא בן נתינה נולדה עוד באותו לילה פרה אדומה כשכר על כיבוד ההורים שלו.
אם הפרה האדומה נולדה באותו לילה (לדעת התלמוד הבבלי קידושין לא, א הפרה נולדה לשנה אחרת), הרי מדובר כאן בנס גלוי. לא כל כך ברור מדוע הקב"ה הוזקק לחולל נס במקרה זה.
הירושלמי מסביר את נחיצות הנס בכך שהוא בא לשרת יסוד מרכזי באמונה – "אין הקב"ה מטלטל שכר מצוות בגוי".
מדוע הקב"ה אינו מתעכב בכל מה שקשור למתן שכרו של הגוי? מה כל כך עקרוני כאן. מדוע בישראל אין אנו פוגשים יסוד זה. מדוע ביחס לעם ישראל הקב"ה מחכה ולא נותן שכר מיידי.
הסבר הדברים הוא שנכון שבכל מה שקשור למין האנושי ישנה אפשרות של בחירה חופשית, אולם כל זה באופן תיאורטי בלבד. באופן המעשי הגוי הוא צפוי. אם הוא גוי טוב הוא ימשיך להיות טוב, ואם הוא רע הוא ימשיך להיות רע. אם כך הם פני הדברים אין כל סיבה לעכב את שכרו של הגוי.
לעומת זאת עם ישראל נמצא בדרגה אחרות של חיים. עם ישראל מלא אנרגיות, והוא לגמרי לא צפוי – 'נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין'. עם ישראל אינו יכול לשבת בשקט והוא מחפש להניע תהליכים בעולם. גם אם אתה רואה שיהודים נמצאים בכיוון הנכון – נתבעים למשכן, אין זה אומר שהם לא ישנו כיוון ויתרמו לעגל, ולכן אין אפשרות להעניק להם שכר מיידי.
כמובן שמאמר זה מעודד מאוד גם בכיוון ההפוך. גם אם עם ישראל נמצא במצב של עייפות החומר, הוא עשוי לשנות כיוון – נתבע למשכן ונותן.
מאמר זה של הירושלמי הוא סיכום לסוגיה שלכאורה אומרת להיפך. בכל מה שקשור לדברים טובים מדובר רק בחלק מהעם, וכאשר מדובר בדבר רע אתה מוצא את כל העם שותף בדבר. בא הירושלמי ומכריע שאין הדבר כן. כמו שכל העם היה שותף בעגל – 'נתבעין לעגל ונותנין', כך כל העם היה שותף במהלך של קודש – 'נתבעין למשכן ונותנין'.
נושא האמונה בכוחו של עם ישראל לשנות דברים, גם כאשר על פניו המצב נראה לא מעודד, מובא במאמר נוסף של הירושלמי (ברכות ט, ה): א"ר יוסי בר בון: אם נתיישנו דברי תורה בפיך אל תבזה עליהן, מה טעמא: 'ואל תבוז כי זקנה אמך'. אמר רבי זעירא: אם נזדקנה אומתך עמוד וגודרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישר' לפעמי רגלים. הה"ד: 'ועלה האיש ההוא מעירו וגו' ".
רבי זעירא מתייחס למציאות שעם ישראל עייף ושקוע בחומר – 'זקנה אמך'. והוא טוען על סמך הפסוק במשלי (כג, כב) 'ואל תבוז כי זקנה אמך' שגם כאשר עם ישראל עייף ברגע שאתה מציב בפניו אתגרים, כמו שעשה אלקנה, הרי שהוא מתעורר לחיים. מעניין הדבר שרעיון המקדש כיסוד המרומם את העם לא נס לחו. כמו שעם ישראל כולו נרתם לבניית המשכן במדבר, וכמו שאלקנה הצליח לסחוב עם שלם סביב אידיאל המקדש, כך גם בעתיד אידיאל המקדש יקיף את כל שכבות העם.
