גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתפ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת שקלים
דף טו ע"ב
בענין מקום גניזת הארון על ידי יאשיהו המלך - ונפק"מ לדינא
שנינו (פ"ו מ"א): "שלש עשרה השתחוויות (-מקומות שהיו משתחוים שם) היו במקדש. של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה. והיכן היתה יתירה, כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידן מאבותיהן, ששם הארון נגנז. מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה, בא ואמר לחבירו, לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז".
ובגמרא (טו:) הובאו ג' שיטות אודות מקום הארון בסוף ימי בית ראשון: "תני בשם רבי אליעזר, הארון גלה עמהן לבבל, מאי טעמא וכו'. רבי שמעון בן לקיש אומר, במקומו היה הארון נגנז, הדא הוא דכתיב וכו'. ורבנן אמרין, בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז. מעשה בכהן אחד בעל מום, שהיה עומד ומפצל עצים בלשכת דיר העצים, וראה את הרצפה שהיא משתנה מחברותיה, בא ואמר לחבירו וכו' לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז" (וביומא נג: הובאו ב' שיטות הראשונות). ובהמשך איתא (טז.): "מי גנזו, יאשיהו גנזו, כיון שראה שכתוב (דברים כח, לו) 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך' - עמד וגנזו" וכו'.
והנה, הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"ד ה"א) הביא ענין גניזת הארון, בזה"ל: "ובעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה" וכו'. ואי לכך מחדש היעב"ץ בפירושו על הל' בית הבחירה (נדפס בספרו 'לחם שמים') - שבמחלוקת מקום גניזת הארון יש נפקא מינה להלכה, ולכן הביא הרמב"ם דבר זה, וכלשונו: "נראה לענ"ד דבר נאה, במה שהביא רבינו [הרמב"ם] דברים אלו כאן, שנראה לכאורה שאין נפקותא מזה לענין דינא, וידוע שכל דבריו להלכה אמורים - אי הלכתא למשיחא או לזמן הזה, ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים, ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה, אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה, כל שכן שהדבר במחלוקת שנוי, ורבינו הכריע כדברי האחד, הלא לא דבר ריק הוא, אלא שאיזה צורך הביאו לכך".
"ולכן לבי אומר לי, שצורך גדול יש לרבינו בדבר זה, לפי שיטתו שתפס לו לקמן בפ"ו מהלכות הללו (הל' יד-טז) שאנו עסוקין בהן שקדושת הבית לא בטלה, וראוי להקריב בו עתה, וכן הנכנס לשם חייב עליו כרת, שלא כדברי ראב"ד החולק שם. ונראה, שאותן הדינים שהביא רבינו בהל' ביאת המקדש גם לזמן הזה שנאם, ולא משום הלכתא למשיחא לחוד, אלא משום דסבירא ליה כדאמרן דקדושת הבית לא בטלה, ומשמע לי, דסבר רבינו דהך מילתא דקדושת הבית לא בטלה - אזלא כמאן דסבירא ליה 'ארון במקומו נגנז', דאי למ"ד 'ארון גלה לבבל' - גם קדושת הבית בטלה על ידי כך...".
המורם מדבריו, שזאת היא שיטת הסוברים 'קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא', כי ס"ל כמ"ד 'ארון במקומו נגנז', ולכן נשאר המקום קדוש בקדושתו, ואילו למ"ד 'ארון גלה לבבל', מאחר שלא נשאר שמה הארון נתבטלה קדושת הבית.
בדבריו ישנם כמה חידושים: א] קדושת המקדש וירושלים נובעת מחמת הארון דייקא, והיות שנשאר שם הארון, קדושתה אינה בטלה לעולם. וביאור הענין יתכן, כי עיקר השראת השכינה שמחמתה נתקדשה המקדש וירושלים (ראה רמב"ם שם פ"ו ה"ו) הוא מחמת הארון, ככתוב (שמות כה, כא-כב): "ואל הארון תתן את העדת אשר אתן אליך ונועדתי לך שם" וגו', ועל כן בכדי שתישאר השכינה במקדש, תנאי ראשון לכך – שיהיה שם הארון, וזה לא יתכן רק למ"ד 'ארון במקומו נגנז'. ב] גם כשהארון אינו בנמצא בבית המקדש ממעל, כי אם למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, שורה שמה השכינה, והרי זו סיבה מספקת לקדושת בית המקדש, ואין צורך שיהיה הארון למעלה בשביל כך.
ויש להעיר לפי דבריו, האם גם למ"ד 'בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז', נשארה קדושת השראת השכינה במקום המקדש, שהרי סוף סוף נשאר הארון בגבולות המקדש, ולכאורה - גם לפי שיטה זו – היה ראוי שלא תתבטל קדושתה, או דילמא שאין הדברים אמורים רק בהיות הארון מונח במקומו הקבוע, אזי ישנה השראת השכינה, ולפי זה נצטרך לומר שהרמב"ם נקט להלכה כמ"ד 'ארון במקומו נגנז'.
אמנם, בעיקר הדברים יש להעיר מלשון הרמב"ם (שם): "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר (ויקרא כו, לא) 'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים...", משמעות הדברים היא, שקדושת השכינה אינה בטלה עולמית - גם כאשר המקדש שוממה, ואין שמה שום חלק מבית המקדש, ולכאורה גם כשהארון לא נמצא שם נאמר הכלל של: "'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים...".
ואמנם בהמשך דברי היעב"ץ נראה שהיה כמסתפק בעיקר דבריו - מפאת דברי הרמב"ם הנזכרים, שמשמעם שקדושת הבית היא מחמת קדושת השכינה שאינה בטלה, ובכל זאת כתב שיש נפקא מינה להלכה בזו המחלוקת, וכלשונו: "ועל כל פנים לענין ביאת המקדש מסתברא דבהכי תליא, דהא כתיב (ויקרא טז, ב): 'ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון', וכיון דאין שם ארון וכפורת דילמא לא חייב עלה רחמנא...", והיינו, שהגם שקדושת הבית לא בטלה, הרי איסור כניסה לבית קדשי הקדשים תלוי בארון וכפורת דייקא, ובזמן הזה הדבר תלוי אי במקומו נגנז או שגלה לבבל. [ויצויין, שגם למ"ד בדיר העצים נגנז אין איסור כניסה בזמן הזה, מאחר שאין שם ארון וכפורת].
