פנטסיה על איילת השחר / הרב דוב ברקוביץ

יומא כח ע"א - כט ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

אברהם פתח את תקופת הלילה והנסים, ומגילת אסתר סיימה אותה באור מעמעם. כשמפציע שחרו של יום כיפור, מי יתגבר – אברהם או אחשוורוש?

ההלכה הפותחת את הפרק השלישי במסכתנו מתארת את התחלת העבודה של יום כיפור במקדש:

אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (של תמיד של שחר). אם הגיע - הרואה אומר "ברקאי" (האיר האור). מתיא בן שמואל אומר: "האיר כל פני המזרח עד שבחברון?", והוא אומר להן: "הן".

המשנה מסבירה את הסיבה בפעולה זו, "שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח, ושחטו את התמיד" – כאמור, בטעות, והיו חייבים לשרוף את קרבן התמיד. אלא שבכך נעלמת מראית התמימות של המשנה. שהרי הטעות המוזכרת לא היתה יכולה לקרות ביום כיפור החל בעשירי לחודש הירח, יום בו הלבנה לא נמצאת בשעה זו באופק המזרח!

על כן מסתבר שהמנהג להעלות "תצפיתן" על גג המקדש להכריז "ברקאי", בכדי לא לטעות שוב בהקרבת התמיד בשעת לילה, התקיים יום יום. אם כן, למה המשנה מזכירה חובה קבועה שכזו בתיאור תחילת עבודת הכהן הגדול ביום כיפור?

בכדי להתחיל לענות על שאלה זו יש להבין את משמעותה של חריגה קטנה בלשון מתיא בן שמואל במשנה – לשיטתו, מופנית שאלה מרצפת העזרה אל ה"רואה" על הגג, "האיר כל פני המזרח עד שבחברון?" ויש לתמוה, למה עד "שבחברון", מה שמציין ככל הנראה את אבותינו ואמהותינו השוכבים בחברון. אם הכוונה היא לשאול – האם הגיע אור יום היוצא מהמזרח עד לעיר חברון, למה לא לשאול בפשטות "האיר כל המזרח עד חברון?" הירושלמי הדגיש זאת במפורש – "בא להזכיר זכות אבות". אמוראי בבל התעוררו לחריג זה בלשון המשנה, ואף הבינו שהוא מהווה שער לממד הנעלם שבלשון המתומצתת של המשנה, ולעומק החבוי בה.
 

אברהם לא היה טועה

כתגובה למשנה פתחו האמוראים במין שיר בצורת דרשה, אודות אברהם, יצחק ויעקב. בשיר, כבכל שיר, יש ממד נעלם. בכדי לסייע ברמז לכוונתם בדרשת האבות, הם הביאו ניסוחים שונים במקורות תנאיים של דברי ה"רואה" אור שחר על גג המקדש מדי יום ביומו. התוספת המשמעותית בדיון, שיטת רבי יהודה בן בתרא, קובעת שבהכרזת ה"רואה" ניתן האות לעם כולו לצאת "איש איש למלאכתו". בכך מצטיירת תמונה, שמוצעת לנו כתמונת יסוד של הסוגיה כולה: באותה שעה ממש שניגשו הכוהנים במקדש לעבודת ה' בהקרבת תמיד של שחר, ניגש העם לעבודת פרנסתו.

הדרשה על האבות מוכרת לנו ברובה. האבות היו "זקנים", כלומר תלמידי חכמים, שעסקו בתורה. "אברהם אבינו קיים כל התורה כולה". הסוגיה לא מסתפקת בהבאת המקור לאמירה זו מן המשנה בקידושין, אלא מביאה שמועות של רב ורב אשי שהוסיפו על המשנה בכך שאמרו ש"כל התורה כולה" כוללת גם מצוות שחידשו חכמים: גם הן היו ידועות לאבות, שקיימו אותן. בכך שאבות האומה מצטיירים כחיים כמו אמוראי בבל, ביקשו האמוראים להראות שהעיסוק בתורה אינו תולדת הציווי שעוד לא ניתן אלא הוא מעשה טבעי, תנועת נפש ראשונית לעצב חיי האדם ולתקן פני חברה.

לעומת זאת, החלק הפותח את הדרשה, שהוא המשמעותי בה, נראה כחידוש מובהק. אברהם אבינו ידע לכוון את תפילת המנחה בדיוק לרגע שעבר השמש את חצות היום, כשהופיעו צללים על הכתלים. תמונה מפתיעה זו, הקשה מכמה בחינות (אברהם ידוע בחז"ל כמייסד תפילת שחרית, ויצחק הוא המחדש לדבריהם את תפילת מנחה), מתבהרת לנו רק אם נחשוב על אמוראי בבל כעוסקים בשירה או כאורגים מרקם תורני מתוך מין "חלום בהקיץ" על האבות ועל הזיקה שלהם ליום כיפור. אברהם אבינו המדייק בצהרי היום הנו מקביל ל"רואה" אור שחר על גג המקדש – בהבדל אחד משמעותי מאוד. גם עובדי ה' שבמקדש וגם אברהם מבקשים לדעת בדיוק את מיקומו של השמש בכדי לפתוח בעבודתם. אלא שבמקדש ישנן טעויות אנוש, ואילו אברהם "אצטגנינות גדולה היתה בו": הוא לא היה טועה, וידע לכוון בדייקנות. בכך מודגש הפער שבין המקדש, בו אין לתאם בדייקנות בין עבודת ה' ומהלכי הטבע, לבין המציאות ההרמונית של האבות.
 

השמש ונפש האדם

אם כן, בניגוד לאברהם, במקדש קיים האדם היהודי תיאום בין עבודת הכוהנים והיציאה של העם לעבודתו, אך לא עם עולם הבורא. מה זה מלמד על מהותה של פתיחת עבודת יום כיפור במקדש?

בהמשך רצף הסוגיה, שנראה על פניו כחסר קוהרנטיות, השמש והחום שקורן ממנה הנם דימויים להתנהגות האדם ומצבי נפשו, ובמיוחד לתאוותיו ולנפילותיו. בסוף דף כ"ח, ע"ב, נמצא קטע שרק אם נבין את יסוד הדמיון החופשי והיוצר שעיצב בו עקרונות תורניים, נוכל להיחשף לממד השיר שבתלמוד ולגלות את המורכבות והעושר של הסוגיה כולה:

"רבי אומר: ... תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל; תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן". ומיד, ששה "סימני לשון" שיש לארגנם בשתי קבוצות של שלושה, כאשר השמש וחום התנור מהווים דימויים בהתנהגות המוסרית של אדם ובלימוד תורה שלו. בקבוצה הראשונה "זוהמת השמש" (התפזרות אור השמש ביום מעונן) ו"שברירי שמש" (קרני שמש בחדר חשוך) קשים מהשמש; ובמקביל, "הרהורי עבירה קשים מהעבירה". כלומר, דימוי השמש בקטע זה אינו חיובי, האור איננו דימוי למשל לאור התורה, או לגאולה. נהפוך הוא: השמש בוערת, ובעירה זו אינה נשלטת על ידי האדם. אור השמש הבוקעת ומפציעה, מפציעה ומתפזרת, הינו דימוי של התאווה שבבשר האדם, "וסימנך - ריח הבשר", שתכונתה שתלך ותתפשט, תלך ותתגבר, עד שאם לא תמומש במעשה עבירה ממש, היא תהיה לאובססיה.

בקבוצה השנייה דימויים של חום - חום סוף הקיץ קשה מחום הקיץ, ושפעת החורף קשה משפעת הקיץ. ובמקביל, הלומד מה ששכח, קשה לו יותר ממי שלומד דבר חדש. כלומר, החום מסמל את להט הלימוד – והמנסה לחמם את נפשו לאחר שהתקרר מאדישות ושכחה, קשה לו יותר ממי שמלהיט את נפשו ללימוד חדש.
 

טוב לילה מיום

רצף הדימויים בשיר הרציני הזה של אמוראי בבל, מלשון "שבחברון" שבמשנה דרך הדרשה על אברהם, דימויי שמש וחום ב"סימנים", מוליך לדרשות המסיימות אודות "'איילת השחר' – היא אסתר".

אברהם פתח את תקופת הנסים, בה הבורא היה ניכר לעובדיו הנאמנים דרך הטבע, וסיפור מגילת אסתר סיים אותה בעמעום גדול של גילוי זה, ובתחילת הטעות והבלבול שמבטאים את התנהגות האדם והמקדש. כך מלמדת דרשת רב אסי: "למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך שמה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים" (דף כ"ט, ע"א). בדרך כלל מקובל ש"השחר" הנו דימוי חיובי של אור, סוף החושך הנמשל לגלות. אך בדרשה זו "אסתר" הנו דימוי לסוף הלילה החשוך, המצטייר כתקופה חיובית של נסים גלויים. דרשה זו היא רק נדבך אחד בשורה של דרשות החושפות את היחס בין יום ולילה בעולמם של אסתר ויום כיפור שבמקדש:

אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי (שהבדיל בין תימורו של אור לבנה לפיזורו של אור חמה) – דכתיב, 'למנצח על איילת השחר' (תהילים ל"ב) – מה איילה זו קרניה מפצילות לכאן, אף (אור) שחר זה מפציע לכאן ולכאן. אמר רבי זירא – למה נמשלה אסתר לאיילה? לומר לך, מה איילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה הראשונה, אף אסתר הייתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה הראשונה.

הלילה הנו זמן של נסים, שכן האדם מצוי עוד בביתו ואינו פועל, והעולם מתנהל על פי טבעו הבראשיתי. הלילה הנו דימוי לתקופה בה האדם סביל, והקדוש ברוך הוא פועל בנס. בקיעת אור השחר הנה תחילת "זמן האדם": הקריאה "ברקאי" היתה אות גם לכך שיצא העם איש איש למלאכתו. אור יום וחום השמש, הנם דימויים לתחילת פעולת האדם, ביום יום ובהיסטוריה, ועל כן זוהי שעה בה מתעוררות שאיפות האדם, ונחשפים נבכי נפשו. בעיקר, זוהי שעת השאלה הגדולה של ריח בשרו ותאוותו – כתאוות אחשוורוש – המסומלת בעצם התופעה שעמד עליה רבי, של פיזור האור, תימור של אור חמה, המפציע ומתפשט כפציעת קרניים של איילה.

חז"ל ראו את פרק כ"ב בתהילים, הפותח במילים "למנצח על איילת השחר", כמתייחס למגילת אסתר – סיפור בו גילוי ה' בעולם נעשה דרך תאוות הבשר של אחשוורוש. אסתר מהווה סופה של תקופת הנסים הגלויים, הלילה, ותחילתה של תקופה המסומלת בסוגייתנו כתקופת אור יום, היות שבה איכותה של מלאכתו של אדם, תאוותיו ויכולת ריכוזו בלימוד תורה הם אשר יקבעו את מציאות גילוי ה' בעולם.

היחס בין אברהם לבין אסתר מעמיד את שאלתו של בוקרו של יום כיפור באופן בהיר ביותר, באופן בו הסוגיה מסתיימת בשימוש בדימוי אחרון.

אמר רבי בנימין בן יפת אמר רבי אלעזר: למה נמשלו תפילה של צדיקים כאיילה? לומר לך, מה איילה זו כל זמן שמגדלת קרניה, מפצילות; אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפילה, תפילתן נשמעת.

בשמועה זו, המשקפת במדויק את מהלך פרק "איילת השחר" בתהילים, קובעת הגמרא את סודו של יום כיפור – סודם של "ברקאי" ו"איילת השחר". התפצלות הקרניים של האיילה, כבקיעת אור יום בקריאת "ברקאי", הנה תמונה של ריבוי כוח החיים ההולך ומתפשט בעומק נפש האדם. מי יתגבר ביום כיפור זה, אברהם או אחשוורוש? זה מול זה נמצאות באור השחר ביום הכיפורים שתי עוצמות חיים המבקשות לשלוט – ריח הבשר או תאוות הצדיקים לתפילה – וגם אם לא ייענו, יפנו שוב, ושוב, ועוד.