|
מה מייחד את קריאת התורה בבית המקדש ביום כיפור? / הרב בניה קניאלפורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדהיומא סח ע"ב
1) תוספות ישנים (שם) - האיסור הוא מצווה מן המובחר ולא איסור גמור, ומכיוון שבבית המקדש יש טורח לציבור לגלול את הספר למקום נוסף הותר לכהן לומר את דברי התורה בעל פה. יוצא שהאיסור, גם אם הוא רק מצווה מן המובחר, קיים כל עוד אין טורח לציבור לקרוא מן הכתב. 2) תוספות ישנים (שם)- כשהפסוקים הם חלק מסדר התפילה כמו בתפילת מוסף, מותר לאומרם בעל פה. לעומת זאת, גם לפי שיטה זו, את פסוקי הקרבנות שנהוג לומר קודם התפילה אסור לומר בעל פה, מכיוון שפסוקים אלו אינם ממש חלק מסדר התפילה. 3) טור (אורח חיים סימן מט') - פסוקים ששגורים בפי כל מותר לומר בעל פה. הטור לא מתייחס לשאלה לגבי קריאת התורה בבית המקדש ביום כיפור אלא להגדרת האיסור באופן כללי. 4) רבינו יונה (בפירושו על מסכת ברכות דף ה.)- דברים שחז"ל קבעו כחובה לאומרם בתפילה או בהקשר אחר, ממילא נקבע שמותר לאומרם בעל פה (שהרי בזמנם לא היו ספרים מצויים לכל אדם). 5) ריטב"א (שם) וכן בתירוץ נוסף בתוספות ישנים (שם) - דבר שהוא שבח והודאה מותר לאמרו בעל פה. האיסור נאמר רק לגבי אמירת הפסוקים דרך לימוד. הריטב"א מוסיף שהאיסור שייך גם במי שלומד ביחידות. הכהן הגדול קרא את הפרשה הזו כחלק מהתפילה ולא כחלק ממצות קריאת התורה.
6) תוספות (תמורה יד:) וכן בתוספות ישנים (שם) - האיסור נאמר בציבור, כשמוציא את הציבור ידי חובה, אבל ביחיד אין איסור. הכהן הגדול הקריא לציבור את הפסוקים אבל לא הוציא אותם ידי חובה. על פי זה בכל קטע בתפילה שהחזן מתפלל על מנת להוציא את הציבור ידי חובה, אין לומר את הפסוקים בעל פה. ניתן להסביר שלפי שיטה זו, כאשר החזן מתפלל בשביל הציבור יש צורך ביותר דיוק באמירת הפסוקים, ולכן אסור לאומרם בעל פה. |