הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב אשי - בתראה; "ופליגא ד..."
יומא סג ע"א
כי אתא רב דימי אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו - פטור. אמר רב דימי: אמריתה לשמעתא קמיה דרבי ירמיה, בשלמא לשמו - דהא לא חזי ליה, אלא שלא לשמו - אמאי? הא חזי שלא לשמו בפנים! ואמר לי: עקירת חוץ - לאו שמה עקירה.
כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו - חייב. ואפילו לשמו? והתנן: מחוסר זמן, בין בגופו בין בבעלים. ואיזהו מחוסר זמן בבעלים - הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ - פטורין, עולותיהן ושלמיהן בחוץ - חייבין,
ואמר רב חלקיה בר טובי: לא שנו אלא לשמו, אבל שלא לשמו - חייב. לשמו מיהא פטור, אמאי? נימא: הואיל וראוין שלא לשמו בפנים! - הכי השתא? התם - בעי עקירה, הכא - פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו.
רב אשי מתני: חייב, כדאמרינן.
רב ירמיה מדפתי מתני פטור, קסבר: פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, ועקירת חוץ לאו שמה עקירה, ופליגא דרב חלקיה בר טובי.
מבנה הסוגיה:
1.
רב דימי אמר בשם רבי ירמיה שאמר בשם רבי יוחנן לגבי קרבן פסח ששחטו בחוץ בימות השנה - פטור.
2.
ואילו רבין אמר בשם אותם רבותיו - חייב.
3.
רב אשי אמר כרבין.
4.
רב ירמיה מדפתי אמר כרב דימי. ובתוך דבריו חולק על רב חלקיה בר טובי.
5.
תולדותיו של רב ירמיה
חי בארץ ישראל בדור השני לאמוראי ארץ ישראל. אחיו עוקבן הבבלי שלח תלונה עליו למר עוקבא לבבל (סנהדרין ל"א ע"ב), ואין להוכיח שנמנה עם החכמים.
רב דימי -
אמורא בדור השלישי - הרביעי. נראה שהיה בבלי ("אגרת רב שרירא גאון"). היה מ"הנחותי", כלומר היה יורד להביא תורת א"י לבבל והביא עשרות דינים מחכמי א"י, ובחזרו הביא מתורת בבל לא"י. כגון: "כי אתא רב דימי א"ר חנינא" (שבת קכ"ה ע"ב), "כי אתא רב דימי א"ר יוחנן" (שבת ז' ע"א) "כי סליק רב דימי" (תמורה י"ד ע"א). בירושלמי נזכר כרב אבדימי נחותא (עירובין פ"א ה"ו). היה תלמידו של רב נחמן (חולין קי"ב ע"א). רבין חברו היה גם הוא מן הנחותי, ופעמים שבאו זה אחר זה "כי אתא רב דימי אמר ר' אלעזר וכו', כי אתא רבין וכו' אמר ר' אלעזר" (שבת קל"ד ע"ב). בסוף ימי אביי ורבא, באו כל "הנחותי" לבבל בגלל הגזירות בא"י ("אגרת רב שרירא גאון"). כן מצינו: "אתא רבין וכל נחותי וכו'" (חולין קכ"ד ע"א).
וכמו רב דימי היה גם "רבין"
6.
לפי הנתונים לעיל יוצא שמתאים לומר שרב דימי היה תלמידו של רב ירמיה שהיה תלמידו של רבי יוחנן [רבי יוחנן - דור ראשון-שני]
7.
רב ירמיה מדיפתיא -
אמורא בבלי בדור החמישי - הששי. מסר משמו של רבא (זבחים ל"ד ע"ב). נראה, שהיה גם תלמידו של רב פפא (ב"ק ע"ג ע"א). היה תלמידו המובהק של רב פפי (ע"ז ח' ע"א). רבינא ישב לפניו (קדושין ל"ג ע"א). ר' אשי חלק עמו (שבת ע"ד ע"א).
8.
רב חלקיה בר טובי -
אמורא בבלי בדור השני. תלמידו של רב (ב"ב ל"ט ע"ב). התרועע עם גדולי תלמידיו של רב (שם). היה עובד אדמה, ובדרך מיוחדת הניב שדהו כפליים תבואה (מנחות פ"ה ע"ב).
9.
הגיוני שרב ירמיה מדיפתא [דור חמישי] חולק על רב חלקיה - דור שני [כמו רבי ירמיה - הראשון - שאמר בשם רבי יוחנן]
10.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יח הלכה יב:
... והשוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב, שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא.
11.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק יח הלכה יב:
[יב] השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור וכו'. מימרא בפרק שני שעירי (דף ס"ב:):
השוחט את הפסח בחוץ וכו', שם (יומא דף ס"ג) פלוגתא דאמוראי
ופסק כרבין משום דרב אשי דבתרא הוא מתני הכי והאי שאר ימות השנה היינו בר מיום י"ד קודם חצות שאם שחטו אז בפנים פסול כמ"ש בפרק א' מקרבן פסח וכבר נתבאר בפרק זה שכל שאינו ראוי ליקרב אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ:
הוא קובע שהלכה צריכה להיות כרב אשי. ברור שמדובר ברב אשי האחרון - עורך הגמרא.
11.1
הוא מכריע כרב אשי לא מפני שהוא עורך הגמרא אלא מפני שהוא "בתרא הוא" [="בתראי"], והכלל הוא, ש"הלכה כבתראי".
11.2
הכלל שהלכה כבתראי תקף גם אם החכם מביא את גירסת האמורא הקדום לו ולא רק כשהחכם המאוחר אומר את סברת עצמו, אלא שבזה שהוא מביא את דברי החכם הקדום משמע שהוא סובר כמותו.
12.
הגמרא מציינת:
ורב ירמיה מדפתי מתני פטור, קסבר: פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, ועקירת חוץ לאו שמה עקירה, ופליגא דרב חלקיה בר טובי.
12.1
הרב קאפח, כתבים, ב, עמוד 571:
ונדחה הנפלג מהלכה, ולפיכך פסק רבנו בהלכות מעשה הקרבנות פי"ח הל' י כרב חלקיה בר טובי: אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר. ושם הל' יב: השוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב, שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא.
13.
למסקנה יוצא שיש שני נימוקים לפסוק כרב אשי שפסק כרבין ולא כרב ירמיה מדפתי שכנראה פסק כרב דימי.
13.1
הנימוק הראשון הוא בגלל דברי ה"כסף משנה", שרב אשי היה "בתראי" ולכן הלכה כמותו.
13.2
והנימוק השני בגלל הביטוי "ופליגא דרב חלקיה בר טובי" - שלפי הרב קאפח זו הסיבה שהרמב"ם פסק כרב חלקיה וממילא כרב דימי.
וכפי שיטת הרב קאפח בשיטת הרמב"ם - "עורך הגמרא" שיבץ את הביטוי "ופליגא ד..." כדי לידענו שכך הוא פוסק, כחכם שמובא אחרי הביטוי הנ"ל.
13.3
ובסוגייתנו יוצא, ש"עורך הגמרא" כנראה חי אחרי רב אשי שמוזכר בסוגיה לפני הביטוי "ופליגא ד...".
