התהום הקורא מתחת למזבח / הרב דוב ברקוביץ

סוכה מח ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מתחת למזבח פתוח חלל אל השיתין – אותה תהום שמימי בראשית. על פי הבבלי, כוחות קמאיים אלה נחשפים דווקא בצנעה

לכבוד שבת בראשית נתבונן בדרשות בדף מט ע"א אודות ה"שיתין" שנבראו בששת ימי בראשית ובדיון המסתעף מהן.

במשנה בדף מח ע"א מתארת כך את עבודת נסוך המים במזבח בחג הסוכות:

צלוחית זהב מחזקת שלשה לוגין (=כליטר) היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים (=כניסה לעזרה), תקעו והריעו ותקעו. עלה בכבש (=שעלה למזבח) ופנה לשמאלו. שני ספלים של כסף היו שם (=אחד לניסוך היין כל השנה, ואחד לניסוך המים בסוכות)... ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין.... מערבו (=הספל המערבי מביניהם) של מים.

על משנה זאת מובאת דרשה של תנא מבית רבי ישמאל, המבוססת על מילת "בראשית" עצמה: "'בראשית' – אל תיקרי 'בראשית', אלא ברא שית". מכלל הדרשות הבאות בהמשך משתמע שה"שיתין" היו מין חללים שירדו "עד תהום" מתוך מזבח העולה שבמקדש.

הבאת דרשת "'בראשית' - ברא שית" בהקשר זה מלמדת על האופן בו ראו חכמים את יסוד עבודת ניסוך המים במקדש. עבודה מיוחדת זו יצרה מעין חיבור בין המים החיים שבעולם הזה לבין ה"תהום" המוזכר ביום הראשון של הבריאה, "והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום...".

שורש החיים שב"בראשית ברא" מתלבש במציאות הנבראת במים המחיים את גוף האדם ואת כל מה שצומח. במים שנקוו לימים, לנהרות וליובלים נמצא משהו מעצם כוח הפלאי של הפיכת האין ליש. אלא שביום השני לבריאה בו נרקם הרקיע נוצרה הפרדה בין "מים למים", בין החיות הטמונה במים שבעולם לבין מי בראשית שעליהם ריחפה "רוח א-לוהים" בכדי לחולל את עצם תהליך ההתהוות. מצוות נסוך המים כמו חידשה מדי שנה את נקודת ההשקה בין מים למים, בין חיים לחיים.

אך כוונת עבודת הניסוך שונה במובן עקרוני מהנאמר במקורות רבים על ההפרדה, ההשקה והגעגוע שבין מים עליונים למים תחתונים לאחר פירודם ביום השני לבריאה. גם "התהום" וגם המים העליונים "שמעל לרקיע" הם ישויות קמאיות הקרובות יותר למקור החיים מהחיים הגלויים לאדם. שניהם נמצאים מעבר לגבולות חוקיות הטבע וצמצום התודעה האנושית שתחם הבורא במעשה בראשית.

אלא שהמים שמעל לרקיע מהווים ביטוי לכוח הא-לוהי המחיה במובן העילאי והאצילי, ואילו "התהום" מרמז לעוצמות החיים המפכות מתחת ליש, מה שמבטא היותם לעתים כוחות של תוהו (מילה הקרובה ל"תהום"), העלולים לפרוץ בגין עוצמתם הבראשיתית את גבולות הקיום שנקבעו בימי בראשית להתהוות היש וליישוב המסודר של העולם.

שני יסודות הבריאה אלו, אחד המפרנס את העולם מעל ואחד מתחת, קבלו ביטוי מובהק במקדש. על "אבן השתייה" היה מונח ארון הברית עם הלוחות החקוקים באצבע א-לוהים, יסוד הבריאה המחבר בין התורה, מה שמעל לטבע, לבין היש; ואילו "השיתין" שירדו עד תהום מתוך חלל מזבח העולה, מבטאים את החיבור לתהומות המוסתרים המכלכלים את חיות החומר והיצריות המוקרבת על המזבח – החלב, הדם, היין, הקמח והמים עצמם.

משהו משניות זו מודגש בפן מעניין אחר בסוגיה. בדרשת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בדך מט מתוארת כריית השיתין כ"מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא". לעומת זאת בדף נג רבי יוחנן קובע שכריית ה"שיתין" נעשתה בידי דוד המלך. לא ברור אם מדובר בשתי מסורות החולקות או המשלימות זו את זו. הדרשה הראשונה מתייחסת ל"שיתין" כחלק מרקמת הבריאה עצמה - חיבור בין מעמקי בראשית וחיותם לבין המים החיים שבשילוח כרצון הבורא עצמו, כנדבך בהמשך ההתהוות היש. לעומת זאת, הדרשה הרואה את כריית השיתין על ידי דוד כחלק מהקמת מזבח המקדש מתארת את ה"שיתין" כגעגוע של אדם, כפנייתו-חזרתו לשורשו, חיפוש של "נעים זמירות ישראל" אחר מקור החיות היצרית שבתהומות העולם, ואולי גם שבתוכו.

נחזור לסיפור כרייתם של השיתין על ידי דוד בשבוע הבא בהקשר של תורת היצירה היהודית המתגלמת בשמחת בית השואבה.

וזוהי לשונה המלאה של הדרשה:

שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר, 'חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן' (שיר השירים ז,ב). 'חמוקי ירכיך' – אלו השיתין, 'כמו חלאים' – שמחוללין ויורדין עד התהום, 'מעשה ידי אמן' – זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא.

הביטוי "חמוקי ירכיך" מרמז גם לפוריות ולחיות וגם להצנעה, מה שראוי למקום בו מתלבשת החיות הא-לוהית בגשמי.
 

הבבלי מכוון אל הנפש

אלא שבמפתיע בהמשך הסוגיה בדף מט ע"ב מוצבת אלטרנטיבה חריפה להבנת זהותם של "השיתין" הנרמזים בפסוק:

דרש רבא: מאי דכתיב, ' מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב' (ראשיתו של אותו פסוק בשיר השירים) – מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, 'בת נדיב' – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר, 'נדיבי עמים נאספו עם א-לוהי אברהם' (תהילים מז, י'). א-להי אברהם ולא א-להי יצחק ויעקב? אלא 'א-להי אברהם שהיה תחילה לגרים.
תנא דבי רב ענן: מאי דכתיב, 'חמוקי ירכיך' – למה נמשלו דברי תורה כירך? לומר לך: מה ירך בסתר – אף דברי תורה בסתר.

הדרשה המפרשת 'חמוקי ירכיך' כ"לימוד תורה בסתר" הנה מין הקבלה, או הנגדה, לדרשה המקורית שמצאה בהצנעת הירך רמז ל"שיתין" שבמזבח שחיברו בין חיות העולם הזה לבין שורש החיות הא-לוהית. יותר מכך: מיד לאחר דרשה זו מתרחב הדיון בסוגיה אל מעשים שונים שערכם הסגולי הנו בכך שנעשים בסתר, גם אם יש ערך מובהק ומבוסס לעשיית המצווה בפרהסיה – לוויית המת, הכנסת כלה, גמילות חסדים ולימוד תורה לשמה. ובכן מה מקומו של בירור חיוני זה דווקא בסוגיה שעיקרה בירור הלכות ניסוך המים והרחבה רעיונית של המצווה בהבנת דרשת "בבראשית ברא"?

המכנה המשותף לשלושת חלקי הדרשה של רבא הינו יסוד ההתקשרות שבנפש, וביתר דיוק תנועת נפש ראשונית ודינאמית המושכת לקראת יעד נכסף. גם לסדר שלושת התנועות המוזכרות, עלייה לרגל, גיור ולימוד תורה בסתר, קו דינאמי מובהק - מהמרחב הציבורי והלאומי, לאקט אישי שיש בו מן הסמליות הקולקטיבית, לזירת הפנייה האינטימית של אדם החושף את נפשו בהיחשפם של רזי התורה, בינו לבין עצמו.

זאת ועוד, התנועה של "מה יפו פעמותיהן של ישראל" לקראת המקדש, מחליפה את יסוד החיות החומרית שבמזבח, וב"שיתין" החלולים בו, ביסוד פנימי של התכוונות. הסוגיה ממירה את המזבח החומרי המגלמת את תיקון החטא והמוות על ידי הקרבה לה' את החלב, הדם ויסודות חומר אחרים, במציאות פנימית ונפשית בחינת "ונשלמה פרים שפתינו" – בכך מתבהרת המהפכה של סוגיית הבבלי אודות תשתיות החיים שבזהותם של ה"שיתין".

ה"שיתין" האמיתיים המחיים את היש אינם חלולים מתחת למזבח מימי בראשית, אלא הם חצובים בנפשותיהם של אלו המבקשים להתקרב מתוך כיסופים וגעגוע – אלו המבקשים את המזבח, ולא המזבח עצמו, והבוחרים בחופש הבחירה בהתקרבות לה' א-להי אברהם. אך בעיקר הם העוסקים בצמצום גבולות "אניותם", שלא בהמולת השיעור הכללי, לגלות בשפה אישית הסגולית של נפשם, בחינת 'חמוקי ירכיך', את אותו שורש של חיות ופוריות שמתגלה רק בהצנע, באינטימיות, בהתקשרות של נפשו של אדם אחד עם נפשה של מילה אחת בתורה.
 

עבודה אישית

ובכן איפה ה"שיתין" של הבריאה, ומי כרה אותם? איזה מים מנסכים על איזה מזבח בכדי לחבר בין החיות שביש הגלוי לבין מעמקי התהום שבאדם ושבבריאה כולה? לסוגייתנו תשובה ברורה - נקוט בידך כלל המחייב עבודה אישית עד תהום – הפיכת כל דבר בעל ערך לבחינת "הצנע לכת עם א-להיך". גם בשעת מעשים פומביים בעלי ערך חיוני ביותר חפש את הכניסה לקודש הקדשים משלך, וגם של האחר. בהוצאת המת תדאג לצרכי המת ותגעגע לאישיותו ונפשו; בהכנסת כלה בקש את מבוקשה המיוחד, ומתוך הריקוד הבוער, התכוון אל שמחתה, לא לגופך ולשמחתך. ובעיקר בלימוד תורה ובגמילות חסדים כרה את ה"שית" המחבר בין ההקרבה לה' שבחייך האישיים לבין שורש החיים שבתהום המעשה.

בתיאור שמחת בית השואבה בפרק חמישי במסכת מובאים דברי הלל הזקן העולים מ"התהום" אל תוך שמחתו ללא מצרים, "תהום" ההופך לריקוד כעבודת ה'. שירתו זו של הלל היתה לתשתית סוגיית ה"שיתין":

תניא – אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: אם אני כאן – הכל כאן; ואם איני כאן – מי כאן! הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי – אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר; 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' " (שמות כ, כד).

בדברי הלל אלו נמצא הבסיס לתורת ה"שיתין" של רבא ורב ענן. "אם אני כאן הכל כאן" – משפט שעלול להיות שיא הגאווה וההתנשאות, אך גם ביטוי למיצוי נוכחות האדם, נוכחות הנובעת ממימוש מקום ההסתר שבמעמקים, וחיבורו אל פני היש הפרטי המתמלא ממנו. זהו אכן קיום החיות באדם, וממילא השמחה. אך אדם הנמצא במצב ש"כולו כאן" מוצא שרצונותיו, כיסופיו וגעגועיו, מיד עוברים לרגליים, ללא מעשה בחירי. הרגליים כאילו יודעות את אשר התחולל בפנימיות הנפש, פועלות מעצמן, בריקוד, בעליה לרגל, בהליכה למקום "שאני אוהב" בחינת "מה יפו פעמייך בת נדיב". סופה של תנועה זו העולה בצנעא, להגיע למקום הברכה, למקום אשר "אזכור את שמי", כלומר המקדש והמזבח. שם במקום שמחוללים ה"שיתין" מאז "בראשית ברא", יתחברו "חמוקי ירכיך" של אדם אחד עם "חמוקי ירכיך" של הבריאה כולה, ויישמע שמו המיוחד של בורא עולם, מקור הברכה לנפש השוקקת.