סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

יום טוב מסוג אחר / אלכס טל

ביצה טו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

פתיחת אשנב להווי החג של אבותינו, דרך המשנה והתלמוד, מגלה הפתעות רבות

כשאט אט התלמידים מתחילים לעזוב את השיעור הדבר אף פעם לא נעים. לעיתים הזרזיף מתגבר והופך להיות זרם חזק והמורה אינו יודע אנא הוא בא. בדרך כלל, המורה הוא האשם – הוא פשוט משעמם. אולם כפי שעולה מן המעשה הפותח את הפרק השני במסכת, תלמידי ר' אליעזר לא השתעממו, הם פשוט היו רעבים והשתוקקו לסעודת יום טוב, שבעיני הרב לא היתה חשובה כלל (טו ע"ב):

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין (רש"י: חביות גדולות הכינו להם...לפיכך מיהרו לצאת, כלומר 'בעלי נפש' הן ואינן יגעין לשמוע תורה). כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם".

מדוע רגז כ"כ ר' אליעזר על תלמידיו, הם הרי למדו דיים וכעת הם רוצים קצת לשמוח בחג?!

אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא! - רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם.
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר "עצרת לה' אלהיך", וכתוב אחד אומר "עצרת תהיה לכם", הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם (טו ע"ב).


התמונה המצטיירת לפנינו היא, שלפחות בדורות הצמודים לחורבן הבית, דמותו ואופיו של החג היתה נתונה במחלוקת; ר' יהושע מחלק את היום בין האדם לבוראו ואילו ר' אליעזר שולל מראש כל פשרה. הדים למצב זה ניתן למצוא עמוק בתוך תקופת האמוראים ובפתיחת לימודה של מסכת ביצה, נחוצה לנו הלומדים, מידה של שחרור מיום טוב של ימינו, התנהלותו ועיצובו. לשם כך, אנסה להביא מעין תצלומי הבזק מחגי ישראל שבימי אבותינו התנאים והאמוראים ובעזרתם לקרוע אשנב להבנה טובה יותר שלהם, כל זאת מתוך המסכת שלפנינו.
 

בשר

בא"י ובבבל חם בדרך כלל. חם בימי ניסן של תחילת האביב, חם בשלהי הקיץ בתקופת סוכות ובודאי שחם בשבועות. בחום שכזה, קשה מאוד לשמור את בשר סעודת החג מפני קלקול ורקבון. כיון שכך, הכנת האוכל המותרת ביום טוב, חייבת לכלול גם שחיטה. אך שחיטה אינה אקט בודד שניתן לעשותו דקות ספורות לפני הבישול. ראשית צריך לשים יד על הבשר בעצמו. את הדג צריך לדוג, את החיה לקחת מן הקרפף שלה ואת העוף משובכו. במשנה בתחילת הפרק השלישי (כג ע"ב), מובא העקרון שעל פיו ניתן להתיר את לקיחת בעלי החיים: 'זה הכלל: כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר'. על פי התלמוד, ביבר קטן אינו מחוסר צידה. רב אשי מביא שלושה קריטריונים להגדרת ביבר כקטן, שהציורי מביניהם הוא, 'כל היכא דרהיט אבתרה ומטי לה בחד שחיא ביבר קטן ואידך ביבר גדול' [כל ביבר בו הוא רץ אחרי החיה ותופס אותה ב'מכה' אחת – הוא ביבר קטן]. נתאר לנו את עצמנו היום בבבגדי החג רצים אחרי ציפור ושוחים או נופלים עליה בתוך הלול...

אך לא לכל אחד יש לול או בריכה קטנה ליד הבית. העירוניים תלויים בודאי בקָצב שיספק להם את מנת הבשר לסעודת החג; וכאן העניינים נעשים מורכבים יותר. ראשית, חנותו של הקצב צריכה להיות פתוחה, לפחות בבוקרו של יום. אכן הטיפול בדוכן החנות – ה'בסטה' – נתון במחלוקת בית שמאי ובית הלל בפרקנו (יא ע"ב), בגלל איסור הבניה הכרוך הבכך: 'ב"ש אומרים אין מסלקין את התריסין ביום טוב וב"ה מתירין אף להחזיר'. התלמוד שואל מהם תריסים אלו ועונה: 'תריסי חנויות' ובלשונו של רש"י, 'חנויות – כמו תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע'. את הבשר צריך גם לשקול, פעולה שהיא בבירור מעשה חולין: 'ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר', ומפרש רש"י: 'טבח המוכר בשר במשקל, אף על פי שאסור לשקול בליטרא, דהיינו מעשה חול, מותר הוא לשקול כנגד הכלי, וכנגד הקופיץ - סכין גדול שקוצבין בו בשר, דאיכא שינוי ולא הוי מעשה דחול'.

עסק הבשר גדול עוד יותר, שהרי נחוץ גם עפר לכיסוי הדם אחרי השחיטה (פרק א משנה א; ז ע"ב ואילך), סימון בבשר שעושה הקצב ומהווה את תעודת ההכשר שלו (כח ע"א), השחזת הסכין (שם), איסוף חומרי הבערה לבישולו (ל ע"ב ואילך) טלטול הסולם לשובך (ט ע"ב) ועוד ועוד.
 

פת

אם את הבשר אין אפשרות להכין מערב החג, את הפת בודאי אפשר. אך כפי שכולנו יודעים, אינה דומה פת חמה וטריה לככר שבלתה את הלילה על המדפים במכולת. אכן, האמוראים הקפידו מאוד על טיבו של הלחם בסעודת החג. המשנה בפרק רביעי אומרת שאין לגרוף תנור וכיריים לצורך האפייה, כיון שיש בכך תיקון התנור. אולם, מה עושים כשאין ברירה?

תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו - מותר. דביתהו (=אשתו) דרבי חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא. אמר לה רבי חייא: חזי דאנא רפתא מעלייתא בעינא (ראי, שרוצה אני פת מעולה! לב ע"ב).

היינו רבי חייא מזהיר (!!) את אשתו לתקן את התנור כדי שלא תיפגם איכות הפת.

כמו לגבי הבשר, תהליך האפייה כרוך בפעולות רבות נוספות: מלילת החטים (יב ע"ב ואילך), הפרשת תרומות ומעשרות (שם), כתישת תבלינים לעיסה ולתבשיל (יד ע"א), מדידה מדויקת של החיטים והקמח לצורך המכירה או להפרשת חלה (כט ע"א), אפייה בכיריים חדשים (לד ע"א). כל אלו ועוד מותרים בצורה זו או אחרת, במגבלות אלו ואחרות, ביום טוב.
 

משלוח מנות

העיסוק באוכל אינו כולל רק את הכנתו. אנו מכירים את משלוח המנות מחג הפורים, בו הוא משמש כאחת מחובות היום. אולם בימי חז"ל (ובקהילות מסוימות גם לאחר מכן), נהגו לשלוח מנות גם ביום טוב עצמו. סוג הדברים המותרים במשלוח, נתון במחלוקת הבתים (יד ב):

בית שמאי אומרים: אין משלחין ביום טוב אלא מנות, ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין. משלחין יינות שמנים, וסלתות, וקטניות, אבל לא תבואה. ורבי שמעון מתיר בתבואה.

צריך להבין: משנה ציורית זו, ממחישה את שהתנהל ברחובו של הכפר בצהרי ראש השנה!
 

חלוק

אמנם נכון הוא, שלא כולם ראו באוכל את עיקרו של יום וכבר ראינו את יחסו חמור-הסבר של ר' אליעזר לכך. הברייתא שבשלהי המסכת מתארת את שני היסודות שבבסיס יום טוב ואגב כך לומדים אנו פרק בריאליה הכלכלית הקשה שבימי המשנה והתלמוד (לז ע"ב): 'תנו רבנן: שנים ששאלו חלוק אחד בשותפות, זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה ליכנס בו ערבית לבית המשתה, זה ערב עליו לצפון וזה ערב עליו לדרום, זה שערב עליו לצפון - מהלך לצפון כרגלי מי שערב עליו לדרום, וזה שערב עליו לדרום - מהלך לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון...'. בית המדרש או בית המשתה. מבחינת עירובי תחומין, מדובר בבחירה של 'או זה או זה'. אך האם באופן כללי ניתן לשלב בין השניים? ר' אליעזר או ר' יהושע?
 

אז והיום

דומה שעיצובו ההיסטורי-הלכתי של יום טוב רחוק היום מאוד מהתמונה העולה ממסכת ביצה. לדידנו, בין אם נבשל בעזרת 'חגז' או נעשה 'על האש', עיקר הארוחה מוכנה מבעוד יום. קשה להעלות על הדעת את אשתו של מאן-דהו לשה בצק, גורפת התנור ועמלה, כדי לספק לבעלה 'רפתא מעלייתא' ביום טוב (וכנראה שגם לא בימות חול...).

בימינו דומה החג יותר לשבת ואם לא בית המדרש, אזי לפחות המנוחה והשביתה ממלאכה מאפיינים אותו. אך גם דמות זו נמצאת במשנת ביום טוב (ה, ב):

כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה, בשבת - חייבין עליו ביום טוב.
ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין. ואלו הן משום רשות: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין. ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר.
כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת. אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.


הנה כי כן, רב-אנפין הוא היום-טוב ומתוח בין קטביו השונים – תורה ואכילה, מלאכה ושביתתה. אך דומה כי דוקא בכך טמונים סוד 'טובתו' וחינו הנסוכים על אוהביו, שומריו ורודפי האדרתו.

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל – לבוא בהר ה' אל צור ישראל (ישעיה, י, כט)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר