ישוב ויתחדש הכל / הרב דוב ברקוביץ

ראש השנה ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

ארבעה, לא פחות, הם ראשי השנים – אות למורכבות הרבה של החיים לאור התורה. פתיחתא למסכת ראש השנה

לכל תרבות יש זמן משלה, ואיכויות הזמן טמונות בלוח השנה. חשבונות הזמן היהודי שבלוח השנה שלנו היו נחשבים מ"סודות התורה", וידיעתם היתה סימן מובהק ל"יראי שמו". הפתיחה למסכת ראש השנה הנה אחת החידות המובהקות של הזמן היהודי: "ארבעה ראשי שנים"? והרי כל משמעותו של ראש שנה בלוח היא ליצור סדר בכאוס המזדמן והמקרי, לעגן את הערטילאיות של זרימת היש בזמן, כלומר ב"זמין" וב"מוזמן", בתנועות היציבות יחסית של מערכות הטבע והשמים. מקובל בחקר תרבויות שנקודת הבראשית בלוח משקפת, כמו המקדש במרחב, נקודות שורש אמוניות, מוסריות וקיומיות. על כן משפט הפתיחה מפתיע ומתמיה.

חשוב לדייק שמבנה המשנה יוצר תמונה קצת אחרת מהנאמר בראשה, מבנה של "שתיים שהן ארבע" המוכר מפתיחת מסכתות אחרות. "אחד בניסן" ו"אחד בתשרי" הנם ראשי השנה המרכזיים, ו"אחד בשבט" (או ט"ו בו) ואחד באלול הנם משניים. זאת אנו למדים ממספר המערכות המתחדשות בכל אחת מראשי השנים וחשיבותן החברתית; אך גם מכך שראש השנה לאילנות נקבע בשבט כחלק משנת הגשמים והחקלאות שהתחילה בתקופת תשרי–חשוון, וראש השנה למעשר בהמה בא' אלול (או א' תשרי) היות וזה סוף תקופת ההמלטות שהחלה באדר-ניסן.

הנקודות המלמדות על חידת "ארבע ראשי שנים" – ועל עצם משמעותו של הביטוי "ראש השנה" במשנה זו – קשורות למה שלא כתוב בה. ראשית, אין אזכור של ראש השנה כיום דין. דווקא המשנה השנייה, המובאת במסכתנו בדף טז ע"א, היא הקובעת "בארבעה פרקים העולם נידון", והפרק המרכזי בעמידת העולם בדין הנו בראש השנה החל בא' תשרי, שאז "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון".
 

שעון החיים

שני ראשי השנים ה"מינוריים" עשויים ללמד על אופיו של ראש השנה במשנה הראשונה שלא כיום דין. ראשי השנים לאילנות ולמעשר בהמה מציינים חובת האדם להיות מודע להתהוות החיים בבריאה ולהכיר בשורשה. שני ראשי שנים אלו קובעים "שנת מס" - תחילה וסוף של שנה לגבי מאגרי פירות או גורי בהמה היכולים להיכלל במעשר אחד - על בסיס הפריחה בעצים וההמלטות בבהמות, תופעות של התחדשות ב"שעון החיים" שהטביע הבורא במערכות שונות בבריאה.

ראשי שנה שונים מציינים קצבי חיים שונים, תוך הדגשת נקודות ה"בראשית" המחייבות את האדם להכיר שוב ושוב בחסדי הבורא, ולהגיב בעשיית מצוות התלויות בארץ – שמיטה, יובל, ערלה, ומעשרות הירקות הפירות והבהמה.

זהו הרקע למחלוקת בית שמאי ובית הלל בסוגיית ראש השנה לאילנות. בדרך כלל ראש השנה במשנה הראשונה חופף לראשי חדשים, ובכך מועצם מימד ההתחדשות והבראשיתיות. טבעי הוא שציון ראשית עונת הפריחה באילנות יהיה חופף גם הוא, כשיטת בית שמאי, לתחילת חודש. אלא שבית הלל רואה את תחילת שנת הפריחה לא רק כראשית התהוות הפרי אלא כמימוש ברכת החיים שבעץ, תהליך שהתחיל בירידת הגשמים והמשיך בעליית הלחות והמינרלים מהאדמה לתוך העץ. על כן חיברו בית הלל ראש שנה זה לאמצע החודש הירחי, יום הלבנה המלאה, המסמל לא את נקודת הראשית בהתהוות החיים אלא את שיא התעצמותם. באופן זה מותחים בית הלל קו ישר בין ציון התהוות החיים שבטבע לבין ימי הגאולה שיצוינו בט"ו באדר ובט"ו בניסן.

אופיים של ראשי השנים ה"משניים" מלמד על ראשי השנים בתשרי ובניסן המציינים גם הם רבדים של גילוי חסד הבורא בהתחדשות החיים. כדברי המקרא, ימי תשרי הם ימי "צאת השנה" או "תקופת השנה" (שמות כג, ט"ז ושמות לד, כ"ב), ציון סוף שנה חקלאית ותחילת שנה חדשה. הגלגל הגדול של התחדשות הטבע שוב מגיע לנקודת הראשית החוזרת בסוף ימי הקיץ; יש תחושה שהעולם כולו עובר תמורה, מגיע לתפנית. למעשה ראש השנה של תשרי נמתח לאורך חודש שלם, מיום תקיעת השופר עד אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" ביום שמיני של חג.

הכתוב במקרא גם מבסס את ראש השנה שבא' ניסן על אותה מצוות ראשית שבישרה את תחילתו של עם נגאל, "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". חודש ניסן מציין גם הוא סיבוב של גלגל גדול במערכות הבריאה, חידוש הדיבור הא-לוהי לאדם, דעת הנבואה, בהתהוותו של עם ישראל.

כל נקודת זמן בלוח היהודי מוגדרת ביחס לשני שורשים שונים. מחד, היא יונקת מהתחדשות השמים המורידים ברכה והארץ הצומחת (תשרי), ומאידך, מהתחדשות הדיבור הא-לוהי לאדם ויצירתו של עם ישראל שמעצבת את הזיכרון החי בהתחלת ניסן. דא עקא – החזרה בפסח על ימי גאולת העם (בחודש השביעי למניין החדשים מראש השנה ל"שנים") תלויה בהתחדשות כוחות הנפש בימי התיקון בתשרי, ובעבודה האדם מאז; מאידך, תיקון כוחות הבריאה שבנפש האדם בתשרי (חודש השביעי למניין החדשים מניסן), התחדשות ה"שמיים" ו"הארץ" של האדם, תלוי באופן הישיבה בליל הסדר ובקבלת התורה שבעה שבועות לאחר מכן.

בכך נוצרת הבחנה-השלמה בין שתי המשניות הראשונות. המשנה הראשונה מעצבת את לוח השנה סביב הברכה והחסד, התחדשות החיים במישורים השונים בבריאה – אילנות, בהמות, ירקות, ארץ ושמים, נבואה – והכרת החסד מחייבת תגובת האדם. המשנה השנייה מעצבת את לוח השנה סביב עמידה בדין, שעה שהעולם פועל ובאי העולם יוצרים, והתגובה היא של הבורא המעריך לבבות ומעשים.
 

הפסוק שנעלם

בנוסף לכך שאין אזכור של יום דין במשנה הראשונה, ישנה השמטה חשובה נוספת. סדר ראשי השנים במשנה הנו כסדר החודשים במקרא – ניסן, אלול, תשרי, שבט – והפתיחה באחד בניסן מבליט בראש ובראשונה שהנו "ראש השנה לחודשים". לאמתו של דבר, קביעה זו לא הייתה מצטיירת כחידוש, שהרי כתוב בתורה במפורש "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". למרות שברורה ההקבלה בין ראש השנה לחודשים באחד בניסן לבין "אחד בתשרי ראש השנה לשנים" – ונמצא אזכור "חודשים" בכל המקורות המקבילים למשנה - השמיט אותו עורך המשנה, כמעט באופן פרובוקטיבי. בתלמוד הירושלמי הושלם החסר מיד על-ידי ציטוט ברייתא המעמידה פסוק זה כבסיס לדרשה המלמדת שאחד בניסן הנו גם ראש השנה ל"מלכים ורגלים". ובכן מדוע השמיט עורך המשנה את הברור מכל? ומדוע הלך התלמוד הבבלי בעקבותיו בהתעלמות מכוונת מעניין החודשים ומפסוק השורש, "החודש הזה לכם"?

התשובה לשאלות אלו נמצאת כבר בשורה הראשונה של הסוגיה: "למלכים: למאי הלכתא? (לאיזה צורך הלכתי נקבע תאריך שרירותי ולא תאריך העלייה לשלטון?) – אמר רב חסדא – לשטרות". בזמן הקדום כל שטר היה מתוארך על פי יום הכתרת השליט; כך ניתנה הכרה סמלית לכך שקיומה של כל פעולה מסחרית מותנה ברצון של מי שמהווה תשתית השלטון. התאריך המדויק של ציון יום הפעולה המסחרית הנו מכריע מצד ההלכה לגבי זכויות וחובות של השותפים לשטר. לפי המשנה נקבע תאריך להכתרת כל מלכי ישראל באחד בניסן, ללא קשר ליום ההכתרה האמיתי. על פי הגמרא, גם מלך שהוכתר באדר, תתחיל השנה השנייה למלכותו כמה שבועות לאחר מכן, וכן הלאה מדי שנה.

למה נקבע אחד בניסן כראש השנה למלכי ישראל? על פניו התשובה היא פשוטה – כדי לחבר בין מושג המלכות בישראל למאורע החד-פעמי של התהוות העם, שמונים ממנו מניסן על פי הפסוק "החודש הזה לכם". אלא שסוגייתנו איננה הולכת במה שנראה לנו כדרך הפשוטה. בדף ב ע"ב ובדף ג ע"א מובאות שתי שיטות שונות לבסס את א' בניסן כתאריך הכתרת מלכי ישראל. שתי השיטות מעמידות במרכז דרשותיהן דווקא את התאריך שממנו מונים את מלכות שלמה. בשני פסוקים, אחד במלכים א, ו ואחד בדברי הימים ב, ג, מתוארכת התחלת בניין בית המקדש ל"שנה הרביעית בחודש השני" למלכות שלמה. על אף ששתי דרשות הפסוקים מבקשות ללמד ש"חודש השני" הנו שני לניסן, הן חלוקות במשמעות הקביעה.

דרשת רבי אלעזר מדגישה את בניין המקדש על ידי שלמה, מה שמסמל שמהותה של מלכות ישראל הנה כלי למלכות ה'. במובן זה כל שטר המתוארך מאחד בניסן אמור להזכיר "מקדש מלך" שעומד בתשתית מלכות אדם. כך גם מובלטת הזיקה בין ראש השנה למלכים לבין ראש השנה לרגלים.
 

הנהגת האדם

לפי רבי יוחנן, העלמת הפסוק "החודש הזה לכם" בולטת עוד יותר. הפסוק שבבסיס שיטתו במלכים א, ו, א' מחבר במפורש בין מלכות שלמה ליציאת מצרים - "ויהי בשמונים שנה מארבע מאות שנה ליציאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החודש השני למלוך לשלמה על ישראל..."; ודורש רבי יוחנן - "מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים: מה יציאת מצרים בניסן – אף מלכות שלמה בניסן".

בנקודה זו ממש מתבקש שיבוץ "החודש הזה לכם", כבדרשת הירושלמי, כתשובה לשאלת ההמשך של הגמרא – מאיפה יודעים שמונים יציאת מצרים מחודש ניסן? אלא שרבי יוחנן משמיט פסוק זה וגם את סופו של הפסוק שהביא ממלכים א "...ויבן הבית לה' ". רבי יוחנן מוותר גם על הציון המפורש של זמן הגאולה שבמקרא, וגם על החיבור שעשה רבי אלעזר בין המלכות בישראל לבין השראת השכינה.

לפי רבי יוחנן הפסוקים המבססים את ניסן כתחילת התיארוך של יציאת מצרים הם אלה המציינים את פטירתו של אהרון ואת הדברים האחרונים של משה לישראל. בצורה זו מבקש רבי יוחנן לקבוע שמשמעותה של מלכות שלמה, ומתוך כך של מלכות ישראל ככלל, הנה כהמשך בארץ ישראל של הנהגתם של משה ואהרון במדבר. פטירתם יצרה חלל שהמלכות אמורה למלא. לא המקדש הוא העיקר כסמל המלכות אלא האדם העובד, זה שמוריד תורה לעולם וזה שעובד את א-לוהיו בקדושה ובטהרה. לשיטתו כל שטר שנחתם בתיארוך המבוסס על אחד בניסן מזכיר שהתשתית המדינית-כלכלית הישראלית היא הנהגת אדם, הממשיך את דרך הנהגתם של משה ואהרון.