סוד הסוכה השמאית / הרב דוב ברקוביץ

סוכה כז ע"א - כח ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

פסיקותיו של רבי אליעזר לגבי הסוכה מבטאות תפיסה שלה כמקום של השראת השכינה, כעין מקדש מעט שבחצרות הבתים

לקראת שבת "שובה" וערב יום כיפור כדאי להתבונן במסורת של הסוכה ה"שמאית" המפורטת בדפים כז-כח, מסורת שעברה משמאי הזקן דרך בית שמאי עד ה"שמותי", רבי אליעזר בן הורקנוס. מבחינה כרונולוגית, תפיסה מיוחדת זו של מהות הסוכה מופיעה לראשונה בפסיקה של שמאי עצמו במשנה בדף כח ע"א. שם נאמר:

נשים עבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו – חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן.

מקובל לחשוב שקטן חייב במצוות מטעם "חינוך" במקרה של מצוות סוכה בערך בגיל חמש או שש, אך סוכתו הפרטית של נכדו של שמאי היתה כאשר היה לא יותר מבן כמה חודשים, בעודו בעריסתו. מהי תפיסת מהות הסוכה על פי שמאי, שהניעה אותו למעשה חריג זה?

שיטת שמאי הזקן בסוכה מזכירה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בחיובי קטן במצווה אחרת. בפתיחה למסכת חגיגה נאמר:

הכל חייבין בראייה חוץ מחרש, שוטה וקטן... איזהו קטן (שפטור)? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר 'שלוש רגלים תחוג לי בשנה' (שמות כג, י"ב).

מצוות עלייה לרגל הינה מצווה כללית, התובעת שכל קהל ה"זכרים" יעמוד "לפני ה'". גם לבית הלל וגם לבית שמאי נדמה שהמצווה חלה מלכתחילה על הקטנים, ולא מטעמי "חינוך".
 

ניחוח של המקדש

את תפיסתו של שמאי עשויה להבהיר פסיקתו של רבי אליעזר בעניין אכילה בסוכה, המובאת במשנה בדף כז ע"א:

רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר סוף, חוץ מיום טוב ראשון של חג בלבד.

שיטת חכמים, המוכרת לנו להלכה, קובעת הגדרה שלילית למצוות סוכה להוציא הלילה הראשון. כלומר, אין חובה לכתחילה בימי החג לאכול בסוכה. אין פסול בכך שאדם יאכל אכילת עראי או לא יאכל בכלל. רק אם יאכל אכילת קבע חייב הוא לעשות כן בסוכה. כמו באכילת מצה, רק בלילה הראשון נוהגת המצווה החיובית לכתחילה.

הגמרא מסבירה את שיטת רבי אליעזר כך: "'תשבו' כעין תדורו; מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה". כלומר, הגמרא מבקשת לשים את שיטת רבי אליעזר במשבצת הכללית המבססת רבות מהלכות סוכה, הקובעת כי הסוכה צריכה לעמוד בקריטריונים של דירה רגילה. אלא שמפסיקתו השנייה של רבי אליעזר ומניסוחה עולה ריח אחר, ריח הניחוח של בית המקדש:

ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל יום טוב ראשון ישלים ליל יום טוב אחרון (שמיני עצרת) של חג.

וכי אפשר לאדם "להשלים" סעודה שהיה חייב בה, והפסידהּ? ועוד, איך יקיים בשמיני עצרת מחוץ לסוכה את מה שלא קיים בסוכה? המילה המיוחדת, "ישלים", מכוונת אותנו להלכות קרבן ובמיוחד לקרבנות הרגל. ידוע במסגרת הלכות קרבנות המועדים שאפשר "להשלים" את מה שלא הובא למזבח בזמנו, ואפילו עד שבוע לאחר המועד – כמו למשל בחג השבועות.

התלמוד הירושלמי אכן רואה בזיקה שבין הסוכה למקדש את הבסיס לתפיסת רבי אליעזר:

מה טעמא דר' אליעזר? – נאמר כאן (בסוכה) "תשבו", ונאמר להלן (בימי המילואים בחנוכת המשכן) "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה" (ויקרא לה, ח'). מה "ישיבה" שנאמר להלן עשה בה את הלילות כימים, אף "ישיבה" שנאמר כאן נעשה בה הלילות כימים.

הפסוק המצוטט מתאר את ההכנה להשראת השכינה במשכן "ביום השמיני". הכוהנים שזה עתה הוקדשו לעבודת ה' חויבו "לשבת" במשך שבעה הימים, "יומם ולילה", מתוך התמסרות מוחלטת, ופנייה ללא סייג מעיסוקיהם האחרים אל המקום ואל שליחותם בו.
 

עלייה לרגל לסוכה

לשון אחר – המסורת השמאית מבקשת לנתק את הסוכה מקשרה ההיסטורי היוצר את המשוואה בין ט"ו בניסן (יציאת מצרים) לבין ט"ו תשרי, ומעצב את חובת האכילה בסוכה רק בליל הראשון של החג. הסוכה השמאית אינה מבטאת רק יציאה מהבית אל הסוכה, בחינת "תשבו כעין תדורו", אלא יציאה אל "מקדש מעט", מקום של השראת השכינה, מעין עלייה לרגל פרטית שמחייבת נוכחות כל זכר, גם מי שעדיין במצב של טרום דעת, ונוכחות יומם ולילה במשך שבעה ימים. מתפיסה זו נגזרת הלכה נוספת של רבי אליעזר המובאת בדף כז ע"ב:

אין עושין סוכה בחולו של מועד – (לכתחילה) עשה סוכה הראויה לשבעה.

ההבדל המובהק בין הבבלי לירושלמי בהסבר שיטתו של רבי אליעזר מתבטא בכך שלאורך כל הדיונים על משניות אלו אנו מוצאים בסוגייתנו מגמה הממתנת את הסוכה השמאית ואף מסתייגת ממנה. שתי דוגמאות חשובות מני רבות קשורות בפסיקות שכבר הוזכרו. הבבלי מעמיד את חובת הקטן בסוכה במסגרת הכלל-תורנית של "חובת חינוך", ואת שתי הפסיקות של רבי אליעזר אודות חובת האכילה בסוכה – אכילת ארבע עשרה סעודות וההיתר להשלים בליל יום טוב אחרון סעודה שאדם הפסיד בליל יום ראשון – כסותרות זו את זו, מה שמחייב את רבי אליעזר לפי הבבלי לוותר כליל על חובת האכילה יום ולילה. לעומת זאת, רואה הירושלמי בחובת האכילה ביטוי מובהק לעיצוב ה"מקדשי" של הסוכה, ובשני המקרים מכריע באופן הפוך מהבבלי.

פסיקה נוספת של רבי אליעזר מצביעה על ייחודה של הסוכה השמאית. "תניא, רבי אליעזר אומר - אין יוצאין מסוכה לסוכה", ובנוסח חריף במיוחד: "כשם שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו ... כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו" (דף כז ע"ב). לעניות דעתי, שורשה של פסיקה זו נטוע בתורת הסוד, מה שמסביר את תיאור דמויותיהם של רבי אליעזר ורבו, רבן יוחנן בן זכאי, בהמשך הסוגיה, שם מובא שהכירו "שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלין, דבר גדול – מעשה מרכבה , דבר קטן – הוויות דאביי ורבא". נדמה שהסתייגות הבבלי מן הסוכה השמאית נובעת מהתנגדות לנקודת הסוד המוצנעת בפסיקה זו.
 

שפת סתרים

נדמה שמשהו מסוד סוכתו של רבי אליעזר נחשף בסיפור נפלא בדף כז ע"ב. רבי אליעזר נמצא בחג בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי. ככל הנראה על פי שיטתו, קיבל רשות להפוך את סוכת חברו לסוכתו. "הגיע חמה לסוכה. אמר לו (יוחנן לרבי אליעזר), מהו שאפרוש עליה סדין?", בהמשך למגמת הבבלי המסויגת מתפיסת רבי אליעזר בסוכה, מעמידה הגמרא את הסיפור כמתרחש שלא בסוכות ואת שאלת יוחנן אודות פרישת הסדין כשאלה בהלכות יצירת אוהל ארעי בשבת. אך לעניות דעתי לשון הסיפור הנה ממש כלשונה של המשנה בפרק ראשון במסכתנו, "פירס עליה סדין מפני החמה... פסולה", מה שמלמד שהסיפור אכן התרחש בסוכות.

במקום להשיב ישירות לשאלת יוחנן, ענה רבי אליעזר בשפת סתרים: "אין לך שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט". ועוד בהמשך:

הגיע חמה לחצי הסוכה. אמר לו, מהו שאפרוש עליה סדין? אמר לו, אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים. שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי נביאים. הגיע חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל יוחנן סדין ופרש עליה. הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו, ויצא.

מסורת תלמודית היא שרבי אליעזר לא היה משיב הלכה "שלא שמע מרבו". אך האם שפת הסתרים של רבי אליעזר איננה סוג של תשובה לשאלת יוחנן אודות פרישת הטלית? כמדומני, שרבי אליעזר סיפר לו את סוד הסוכה השמאית באופן ממוקד ומדויק. השראת השכינה בישראל איננה רק הופעה כללית, אלא היא מתפרטת בהתאם לאופיו של כל שבט ושבט.

יתר על כן, התעצמות האדם בשליחות הכלל ובשליחות ה' הנה התעצמות של שורש נשמתו הייחודית. על כן כל שבט ושבט העמיד שופט, שהרי גם ההנהגה הישראלית מהווה הופעה של התעצמות הופעת השכינה באישיות האדם. גם הנבואה, אשר היא בוודאי הופעה כללית לאומית משורש קדושת הכלל, מתפרטת כהופעה א-להית המתואמת לכלי המסוים של נשמתו של אדם אחד; ניצוץ של שבט, על ייחודו הרוחני הסגולי, שהעמיד את הנביא.

חום החמה הנו התגלמות האש שיצאה מקודש הקדשים בהקדשת המשכן ביום השמיני לימי המילואים ואכלה את הקרבנות שעל המזבח. על כן ממשיך לשהות רבי אליעזר בסוכה גם כאשר החמה מתקרבת אליו, אך כשנפרש הסדין מעליו "הפשיל טליתו לאחוריו, ויצא". זהו סוד הסוכה בה יושבים שבעה ימים ושבעה לילות, כמו בפתח אוהל מועד, ומתכוננים להשראת השכינה. אלא שלא כמו באוהל מועד, השראת השכינה איננה במבנה המבטא את נשמת הכלל, אלא בסוכה הפרטית, הכלי של כל נשמה ונשמה מישראל. לפיכך סוכך שמאי על נכדו שיהיה נוכח "לפני ה'" במובן הפרטי שבמצוות סוכה, וכבר כיונק יזכה לשפע הא-להי המיוחד לו.
 

האש המתלבה מלמטה

עומק ההסתייגות של הבבלי מסוכתו של רבי אליעזר נודע לא רק בהעמדת הסיפור בדף כז ע"ב בשבת שלא בימי החג, אלא בדרך שבה מתוארות דמויותיהם של גדולי עולם בסיומה של הסוגיה:

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא הרהר במבואות המטונפים, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר 'הגיע עת לימוד מבית המדרש' חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים. וכן היה רבי אליעזר נוהג אחריו.

תיאור זה של דרכי עבודה של ריב"ז ורבי אליעזר בלימוד "הוויות דאביי ורבא" הוא הבסיס ליכולת הידיעה ב"דבר הגדול – מעשה מרכבה". ומיד מוצגת התמונה המתאימה המסיימת את הדיון. לפי הגמרא "גדול תלמידיו של הלל הזקן" – מי שביסס את תפיסת העולם המנוגדת לזו של שמאי הזקן – היה יונתן בן עוזיאל.

אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל: בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.

לעומת סוכתו של רבי אליעזר, מדגישה תמונה זו ש"לא בשמים היא". האש השורפת איננה החמה שמחממת את נפשו של אדם מלמעלה, אלא האש שמתלבה ממי שיושב ושונה, ומשרה שכינה מלמטה למעלה.