מגילת המפתח / אלכס טל
ראש השנה יח ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
למרות שרוב המועדים הנזכרים בה בטלו, מספקת מגילת תענית הצצה חשובה אל המסורות שלפני הגיבוש החז"לי. גם בעניין חנוכה
לאחר הדיון בדף יח על ארבעת הצומות, מופנים זרקורי הסוגיה למחלוקת אמוראים בדבר תקופתה של מגילת תענית: 'איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית; רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית'. מהי מגילת תענית, וביותר: מהו מעמדה בעיני חז"ל ומהו הרושם שהיא מטילה על ספרותנו ותודעתנו ההיסטורית? סוגיה זו מתייחסת לשני מועדים מן המגילה (ג' בתשרי וכ"ח באדר), ובנוסף אנו נמצאים בסיום החנוכה, אחד משני המועדים (יחד עם פורים) ששרדו את תלאות הדורות ונוהגים בימינו. צירוף זה מזמין אותנו להביט באחת מן הבולטות שביצירות הספרות ההלכתית החוץ-קנונית. לעזר ולבסיס לנו יהיה מחקרה המעולה והממצה של ד"ר ורד נועם על מגילת תענית, שיצא לפני כשלוש שנים לאור בהוצאת יד יצחק בן צבי.
ראשית, כמה מילים על המגילה עצמה. מגילה זו, לשונה ארמית והיא מונה כשלושים וחמישה ימי מועד מימי בית שני, האסורים בתענית ולעיתים אף במספד. מסמך זה, רבה חשיבותו, כלשונה של נועם, "כמסמך הפרושי המוקדם ביותר המצוי בידינו – קודם לכל ספרות חז"ל – וכספר כתוב יחיד שהיה 'מונח' לפני חכמי המשנה והתלמוד בצד כתבי הקודש".
'הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל', וזה של המגילה לא שפר עליה. בעוד שחכמי המשנה והתלמוד עסקו בה, דנו באקטואליות שלה ואף דרשו אותה, מימי חתימת התלמוד היא נתעלמה ממרכז הבמה של ספרות ההלכה ולידינו היא הגיע במצב טקסטואלי בעייתי ופעמים אף פרגמנטרי ושגוי. כאן המקום להעלות את ההבחנה בין שני חלקיה של המגילה. למין ראשית המאה הכ' הבחין המחקר בין חלקה הארמי של המגילה, המונה בצורה יבשה ולאקונית את המועדים, לבין ביאורה העברי, המכונה בספרות המחקר 'סְכוֹלְיוֹן'. בעוד שרובו של נוסח המגילה הגיעה לידינו בצורה אחידה, זיהתה נועם שני ענפי מסירה מרכזיים של הסכוליון. הבחנה זו בין שני החיבורים נמצאת גם באזכורים התלמודיים של המגילה, ונדגים זאת במועד הראשון המוזכר בסוגייתנו – ג' בתשרי.
המגילה: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא.
הסכוליה: שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב.
ההבדל ברור; התאריך ושאירע בו מתוארים בשש מילים ארמיות, ואילו הביאור וההרחבה הם בעברית. בנוגע לפשר המועד גופו, הוא עמום למדי. ראשית, הסיבה היא שלילית: ;כששמעו... ביטלום'. לכאורה, יש לראות בהנהגת המניין למלכי בית חשמונאי אקט של עצמאות מדינית, ואילו המסופר כאן בא דוקא להגבילו. משום כך, היו שרצו לקשר בין המועד לבין התנגדות הפרושים למלכות בית חשמונאי והשתלטותם על שני כתרים – כהונה ומלכות. גדליהו אלון מצביע על המחלוקת בין קבוצות של חסידים שהקפידו באופן קיצוני על שימוש בשם ה' למטרות קדושה בלבד, לבין הפרושים שבמידה מסוימת היו מעונינים בהכנסת שימוש שם שמים לתוך עולם החולין. כך למשל התוספתא במסכת ידיים ב, כ: "אומרין טובלי שחרית: קובלנו עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה. אומרים פרושים: קובלנו עליכם טובלי שחרית שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה". הפרושים לפי זה הביאו את חומרתם של החסידים לידי אבסורד; אם שם ה' כה קדוש, כיצד ניתן כלל לאומרו על ידי בני תמותה. לדעתו, מחוגים אלו של חסידים מחמירים יצאה תקנה זו. כללו של דבר, בעוד שהמסורת למועד זה ברורה, הרקע והמניע העומדים מאחוריו – כלל וכלל לא.
נפנה למועד השני שבסוגיה:
המגילה: בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא.
הסכוליה: שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם: בואו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים! לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות! וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב.
לפי נוסח של התלמוד, המשותף גם לענף מסירה אחד של המגילה, מדובר על סיומן של גזירות רומי ולכן היו שרצו לזהותן עם סופן של גזירות הדריינוס שלאחר מרד בר כוכבא – תיארוך המתאים לימיו של ר' יהודה בן שמוע בן המאה השנייה לספירה. לעומת זאת, בענף המסירה השני של המגילה, מופיע ביאור אחר לגמרי:
שבימי מלכות יון הרשעה גזרו שמד, שלא יקרא אדם בתורה, וברית כרותה שנאמר: 'ואני זאת בריתי אותם אמר ה', לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'.
על פי ניתוחה של נועם מדובר בשתי גירסאות מקוריות, ועולה השאלה כיצד קורה שישנן שתי מסורות כה שונות למועד זה. על כך, למעשה, אין לנו תשובה. מה מצב עניינים זה אומר לנו? לפני שננסה לענות על כך, נפנה מבטנו אל מצוות היום – חנוכה, וראשית למגילה עצמה:
בעשרים וחמישה בו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד.
הסכוליה שהגיעה לידינו דרך הבבלי ושני ענפי נוסח המגילה, מתארת שלוש סיבות למועד זה; נס השמן, מעשה שיפודים, חנוכת המזבח. והנה, אף לא אחד ממקורות אלו מונה את שלושתם. לגבי האחרון העוסק במזבח, הוא מופיע בענף אחד בלבד מענפי מסירת המגילה (והמצוטט בצורה דומה בספר אור זרוע): 'ומצאו מזבח סתור ותקנוהו כל שמנה וכלי שרת'. מסורת זו אינה במקורות חז"ל, וקרובה במידה מסוימת למתואר בספר מקבים א (ד, מב-נט).
לעומת בניית המזבח, נס פך השמן הוא שנטבע בתודעה ההיסטורית של החג. נס זה מופיע בסכוליה שבבבלי שבת כא ע"ב ובאחד מענפי המגילה, להלן השוואה ביניהם, על פי ספרה של נועם:
הבדלים רבים ישנם בין שני התאורים, אולם הבולט ביותר הוא כמובן חסרונו של הנס שנעשה בפך השמן מן הסכוליה. אם כך, נתוני העדויות מלמדים כי ברייתת הבבלי היא המקור היחיד בכל הספרות העוסקת בחנוכה התולה את החג בנס זה. אכן, כל התיאורים האחרים המקשרים בין המועד למעשה היסטורי מסוים אינם עוסקים כלל בנס, אלא במעשים שנעשו עם כניסת המנצחים למקדש – בניית המזבח, הכנת המנורה משיפודים של ברזל והדלקת הנרות.
ושוב עולה השאלה, כיצד אנו מתייחסים לשונות הרבה הנוגעת למועדים הבתר מקראיים? על העובדות ההיסטוריות נשברו קולמוסים רבים ונכתבו תיאוריות שונות, מפורסמות יותר או פחות. אך תופעה חזקה עולה מן הדוגמה האחרונה והיא, כלשונה של נועם: "עוצמתה של מסורת זו (= נס פך השמן) בתודעתנו ובתודעת הדורות בהשוואה למסורות חנוכה אחרות היא דוגמה מאלפת לבכורה הניצחת שקנו להן מסורות הבבלי בספרותנו ובתרבותנו".
הלומד האינטליגנטי העוסק בספרות חז"ל צריך לזכור שברוב המקרים היא זו שמשמשת לנו צוהר לאותם ימים הרי גורל של גיבוש היהדות הנורמטיבית כפי שאנו מכירים בה וחיים אותה. במקביל אליה היו קיימות מסורות נוספות, שחלקן הוצאו מחוץ לגדר וחלקן נעלמו מעצמן. מגילת תענית מהווה הזדמנות נדירה ומרתקת להציץ אל סוג כזה של מסורת.
