סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"הלכתא" ו"אסמכתא"

סוכה ה ע"ב - ו ע"א


דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. - שיעורין דאורייתא נינהו! דכתיב +דברים ח+ ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לשעורין נאמר. חטה לבית המנוגע, דתנן: הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידו - הוא והן טמאין מיד.
היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן. שעורה - דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן - כדי רביעית יין לנזיר. תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת. רמון - דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. +דברים ח+ ארץ זית שמן (ודבש) - ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? הא איכא הני דאמרינן! אלא אימא שרוב שיעוריה כזיתים. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים.
אלמא דאורייתא נינהו. -
ותסברא, שיעורין מי כתיבי? אלא: הלכתא נינהו, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

אולם יש סוגיה מקבילה נוספת:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מא עמוד ב:

ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? והא איכא הנך דאמרן! אלא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים. ואידך? הני שיעורין בהדיא מי כתיבי?
אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

כאן נקבע שהרשימה של "שיעורין, חציצין" וכו', היא מדרבנן לעומת סוגייתנו שבה נקבע שאותם דינים הם "הלכתא".

בעניין ה"אסמכתא" כדאי ללמוד את דברי השל"ה:

של"ה - כללי התלמוד (טז) כלל רבנן

שצ. ב') הוא ענין אסמכתא המוזכר בכמה מקומות בתלמוד. והרמב"ם בהקדמת זרעים פירש, דבר שאין לו רמז בפסוק, רק נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן, כדי שיהא נודע ונזכר, ואינו מענין הכתוב.
וזה ענין מה שאמרו: קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שיזכרוהו, עד כאן. והנה מוכרחים דברי הרמב"ם בענין שהוא מן התורה, דהיינו הלכה למשה מסיני, וקרא אינו אלא אסמכתא, כמו שהקשו בפרק קמא דעירובין דף ד' (א) על מה שאמר רב, שיעורין וחציצין כו' הלכה למשה מסיני הוא, ופריך שיעורין קרא כתיב (דברים ח, ח) 'ארץ חטה ושעורה' וגו', ואמר רב חנ(י)ן כל הפסוק הזה לשיעורין כו', ומסיק (עירובין ד ב) הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי.

כלומר, פירוש "אסמכתא בעלמא", שהפסוק רק מזכיר – ללומד - את הדרשה אבל אין זה פשט הכתוב ולא כוונתו. ולפי דבריו זה מתאים בעיקר כשמדובר בדין שמקורו הוא מ"הלכה למשה מסיני". כנראה כוונתו היא, שאם מקור הדין הוא מ"הלכה למשה מסיני" וממילא תוקפו הוא כשל דאורייתא אין צורך כלל בדרשת הפסוק. לכן אומר הרמב"ם שהפסוק שמובא הוא לזיכרון בלבד.

שצא. אמנם מצינו הרבה פעמים שאומרים, מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא (יבמות כד א).

וקצת קשה שאינו מתייחס להערתנו לעיל, שבסוגיה במסכת ברכות נאמר "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא" ובניגוד להסברו בסעיף הקודם שלו.

קבלתי שם פירוש מחודש, דהכוונה היא שהדין הזה שחידשו הרבנן הוא, משום שהתבוננו סברא אחת הנרמזת בתורה, ומכח סברא זו חידשו את הדין. כהא דאיתא בפרק כל הבשר (חולין קו א), מים ראשונים מצוה, רבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב (ויקרא טו, יא) 'וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים', אמר רבי אלעזר בן ערך, מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה. הענין, עיקר בא לכדדרשינן בנדה (מג א) מה ידיו מאבראי אף כל דמאבראי, לאפוקי בית הסתרים אין צריך טבילה. והתבוננו החכמים, מאחר שהתורה לא בא אלא ללמדנו ענין מאבראי, למה הזכיר יותר 'ידיו' מ'פניו', הוה ליה למימר 'ופניו לא שטף'. אלא התורה הזכירה ידים שהם יותר מאבראי מהפנים, משום שהפנים נח, אבל הידים עסקניות הן (שבת יד א), ותמיד הם מתפשטות חוצה.
וכשהתבוננו החכמים מכח התורה שהידים מוחזקות להיותן עסקניות, על כן תקנו נטילת ידים משום סרך תרומה (חולין קו א), מאחר שהם עסקניות.
נמצא דין נטילת ידים הוא מדרבנן, אבל טעם גזירתם היתה בשביל עסקניות, שהבינו מן התורה שהתורה מחזקת לידים עסקניות, נמצא סברת התורה הביאה את החכמים לדבר זה, וזהו ענין מדרבנן וקרא אסמכתא.
ואף על גב דמסיים שם תלמודא על דברי רבי אלעזר בן ערך, אמר ליה רבא לרב נחמן, מאי משמע, דכתיב 'וידיו לא שטף במים', הא שטף טהור, הא טבילה בעי, [אלא] הכי קאמר, ואחר שלא שטף טמא, עד כאן.
הרי משמע דאסמכתא הוא סימנא בעלמא מלישנא דקרא,
הכל אמת,
כי עיקר ענין אסמכתא, הוא הסברא שהוציאו מזה הפסוק, דהיינו ידים עסקניות,
ואז לסימנא נאמר לשון הפסוק
'וידיו לא שטף' הוא טמא, ואם שטף טהור דהיינו נטילת ידים.
והוצרך לומר כן למצוא לשון הפסוק לסימנא, ולא היה לו במה שהוציאו סברא זו מזה הפסוק כמו שכתבתי, לפי שרבי אלעזר בן ערך אומר בקוצר, דכתיב 'וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים', משמע שהורינו במליצת לשונו למצוא בזה הפסוק לישנא לסימנא.

לפי חידושו של השל"ה כוונת הביטוי "אסמכתא בעלמא" הוא, שחכמים מצאו איזו סברא בפסוק ועליה הם השתיתו את דינם המחודש, העצמי, מדרבנן.

לפי דבריו נראה לי שניתן ליישב את הסתירה לגבי המקור ל"שיעורין חציצין" וכו'. האם מקורם מדרבנן או מ"הלכתא". האמת היא שמדובר בשילוב של שני המקורות. אם חכמים מוצאים "סברא" בפסוק והם טוענים שהסברא היא "חזקה" אזי הם עצמם קובעים שמדובר ב"הלכתא". ואם נרחיב יותר נוכל לומר חידוש גדול: סמכותם של חכמים היא להגדיר דין שיהיה בן תוקף של "הלכתא" [שוה ערך ל"הלכה למשה מסיני"], כלומר לא מדובר בהלכתא היסטורית שנאמר ממש למשה מסיני, אלא מדובר בדין שתיקנו חכמים [מבחינה היסטורית - בדור מסויים] אבל הם נתנו לדינם תוקף של "הלכתא" שתוקפו ממש כדין דאורייתא. ב"הלכתא" כזאת שייך שתהיה מחלוקת בגמרא - לעומת הלכה למשה מסיני מבחינה היסטורית, שלגביה אומר הרמב"ם שלא היתה מחלוקת. ובדרך זו ניתן ליישב הרבה מהלכים בגמרא - כולל סוגייתנו.

יד המלך (לנדא) הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה ב:

[ב] ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם.
הנה בגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"א ע"א) קאמר הגמרא ופליגי דר' חנן דאמר ר' חנן כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר, חטה דתנן הנכנס לבית המנוגע כו' עד שישהה בכדי אכילת פרס, פת חיטים ולא פת שעורים. שעורה דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. גפן כדי רביעית יין לנזיר. תאנה כגרוגרת להוצאת שבת. רימון דתנן כל בעלי בתים שיעורן כרימונים, דהיינו לטהרת כליהם בשבירת נקב. ארץ זית ארץ שרוב שיעורי' בכזית. דבש בככותבת הגסה ביוה"כ. ופריך הגמרא הנך שיעורין בהדיא מי כתיבי,
ומסיק אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא הוי. הרי לנו לפי הנאמר בגמרא זו דאין כל ענין שיעורין רק מדרבנן.
אמנם בגמרא רפ"ק דסוכה (דף ה' ע"ב) הובא ג"כ מימרא זו דר' חנן, והגמרא פריך ג"כ קושיא זו דשיעורין מי כתיבי, ומסיק דהלכתא נינהו וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. הרי דאמרו דשיעורין הלכתא נינהו.

הוא מציין את הסתירה בין שתי הסוגיות - כפי שכתבנו לעיל.

אמנם יכול להיות דאין סוגיא זו דפ"ק דסוכה סותרת לסוגיא זו דפרק כיצד מברכין, דאפשר דכוונת הגמרא בפ"ק דסוכה הוא ג"כ דהלכתא נינהו מדרבנן, ואולם בפרק יוה"כ (דף פ' ע"א) נאמר בגמרא בהדיא דשיעורין הלכה למשה מסיני הם, הרי לנו בהדיא דמסיני נאמרו, ולדעת רבינו דכייל לן דכל שאינו מפורש בתורה מיקרי דברי סופרים, יכול להיות דכוונת הגמרא בסוגיא דפרק כ"מ דשיעורין דרבנן הם היינו דכיון דלא כתיבי בהדיא אינם רק מדברי סופרים.

הוא מנסה ליישב את הסתירה בכך, ש"הלכתא" למעשה יכול להתיישב עם "דרבנן", כי כל מה שלא כתוב בתורה נחשב "דברי סופרים"="דרבנן".

וראיתי בתוספתא דמקואות [פ"ה ה"ג] הביאה מרן הכסף משנה רפ"א הלכות אישות וז"ל, כזית מן המת [לפנינו איתא מן הנבילה] וכעדשה מן השרץ ספק יש בהם כשיעור ספק אין בהם ספיקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא, ע"כ. והנה מרן הכ"מ הביא תוספתא זו מעצמו, אמנם גם רבינו הביא תוספתא זו בפירוש המשנה בפרק י"ז דכלים משנה י"ב, וכתב ע"ז וז"ל, ושמור זה השורש כי בו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שיעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא, ואל יטעך מה שאמרו בתוספתא שיעורו מדברי סופרים עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הלכה למשה מסיני, לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר דעת סופרים כמו הפירושים וגם ההלכות המקובלות ממשה מסיני.
הרי לנו בפירוש דדעת רבינו במה שאמרו בגמרא דידן בפרק כ"מ דשיעורין דרבנן נינהו, היינו הלכה למשה מסיני, וכוונת דרבנן היינו מדברי סופרים, ולפי שאינן מפורשים בתורה קרי להו דברי סופרים, אבל דינם שוה לדברי תורה לכל דבר.

ראה גם ב"מתיבתא" וב"ילקוט ביאורים".
וגם בריטב"א, ראש השנה דף טז שלכל דין דרבנן יש רמז בתורה שבכתב!



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר