הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"קשיא" ו"תיובתא"; "אמר לך רב"; "איכא דאמרי"; עריכת הסוגיה
סוכה יא ע"א-ע"ב
גמרא. יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: או שקצצן כשרה. ואמר רב: צריך לנענע. אמר ליה רב הונא: הא שמואל אמרה. אהדרינהו רב יוסף לאפיה ואמר ליה: אטו מי קאמינא לך דלא אמרה שמואל? אמרה רב ואמרה שמואל. אמר ליה רב הונא: הכי קאמינא לך, דשמואל אמרה ולא רב, דרב אכשורי מכשר. כי הא דרב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה, תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן. אתא לקמיה דרב חייא בר אשי, אמר ליה: הכי אמר רב מפסקן והן כשרין. אלמא: פסיקתן זו היא עשייתן, הכא נמי, קציצתן זו היא עשייתן. וסבר שמואל לא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן? והא תני שמואל משום רבי חייא: הטיל לשני קרנות בבת אחת, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן - כשרין. מאי לאו - שקושר ואחר כך פוסק? לא, שפוסק ואחר כך קושר. - פוסק ואחר כך קושר מאי למימרא! - מהו דתימא:
מפאת חשיבות מבנה הסוגיה אפרט את חלקיה:
מבנה הסוגיה:
1.
גמרא. יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: או שקצצן כשרה.
ואמר רב: צריך לנענע.
רב יוסף אמר לרב הונא שרב פרש את דברי המשנה שאומרת "או שקצצן - כשרה", שגם צריך לנענע את העצים.
2.
אמר ליה רב הונא: הא שמואל אמרה.
אהדרינהו רב יוסף לאפיה ואמר ליה: אטו מי קאמינא לך דלא אמרה שמואל? אמרה רב ואמרה שמואל.
אמר ליה רב הונא: הכי קאמינא לך, דשמואל אמרה ולא רב, דרב אכשורי מכשר.
רב הונא טען ששמואל אמר הלכה זו ולא רב. ורב יוסף אמר שגם שמואל וגם רב אמרו זאת. לפי רב הונא רב סובר שהסוכה כשרה גם אם לא נענע את העצים אחרי קציצתם מהאדמה.
2.1
ויש לשאול, האם יש כאן מחלוקת היסטורית האם רב אמר הלכה זו? נראה שלא, אלא כל אחד מהם שמע את דברי רב והסיק מדבריו את הדין בהסבר המשנה, אבל רב לא אמר ממש את המילים "צריך לנענע".
2.2
ואולי רב אמר מילים אלה על מקרה אחר, ורב יוסף הסיק שדבריו מתאימים גם על משנתנו. ובאמת לא כתוב בגמרא הניסוח המקובל "אמר רב יוסף אמר רב צריך לנענע" שמשמעו שרב יוסף מצטט את דברי "רב".
3.
כי הא דרב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה, תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן. אתא לקמיה דרב חייא בר אשי, אמר ליה: הכי אמר רב מפסקן והן כשרין. אלמא: פסיקתן זו היא עשייתן, הכא נמי, קציצתן זו היא עשייתן.
רב הונא מביא את הסיפור/עדות שהיה עם רב עמרם, ורב חייא בר אשי אמר בשם רב "מפסקן והן כשרין" - ובהקבלה לסוגייתנו הכוונה שאין צורך לנענע.
3.1
מכאן מוכח שרב הונא - וכנראה גם רב יוסף - הסיקו מכל מיני עדויות ודינים מה דעת "רב" [ואולי כך גם לגבי שמואל].
3.2
הערה: רב חייא בר אשי שמע מ"רב", כנראה שהיה תלמידו, ולפי זה "אשי" היה בדורו של "רב", ואולי מדובר ברב אשי הקדמון!
[רב חייא בר אשי היה יותר מורגל אצל רב מאשר רב יוסף, "הלבני", עמוד קעב, בהערה 7 על סמך "תולדות תנאים ואמוראים"].
עד כאן מוסכם על כולם ששמואל סובר שיש צורך לנענע את העצים לאחר תלישתם מהאדמה.
4.
וסבר שמואל לא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן?
והא תני שמואל משום רבי חייא: הטיל לשני קרנות בבת אחת, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן - כשרין.
מאי לאו - שקושר ואחר כך פוסק?
לא, שפוסק ואחר כך קושר. -
פוסק ואחר כך קושר מאי למימרא! - מהו דתימא:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף יא עמוד ב
בעינן כנף בשעת פתיל וליכא, קא משמע לן.
הגמרא הקשתה על שמואל מדברי עצמו ויישבה את הקושיה, והגמרא נשארת בהסבר, ששמואל סובר שמלבד ה"פסיקה" [=החיתוך] של החוטים בציצית [וכן של עצי האילן] יש לעשות פעולה נוספת.
4.1
הערה א': וצריך עיון מדוע הגמרא דנה בדברי שמואל?
4.2
הערה ב': לגבי הביטוי "קא משמע לן" [="קמ"ל"] תמיד יש לבדוק מה בא ללמד, האם בא לומר שהדין/הכלל הקודם נכון אלא יש עניין נוסף או יש סיבה אחרת לשינוי הדין, או שבא ללמד שההנחה הקודמת לא נכונה. בסוגייתנו הכוונה היא כאפשרות השניה, שההנחה שעל פיה נדרש הפסוק [ו"בעינן כנף בשעת פתיל"] איננה נכונה!
5.
הגמרא מקשה על "רב":
מיתיבי: תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן - פסולין. מאי לאו - פסולין לעולם, ותיובתא דרב? -
פעמים רבות בש"ס כשהגמרא מקשה/מוכיחה ממשנה/ברייתא היא מוסיפה אוקימתא כהנחה מוקדמת, ופותחת בלשון "מאי לאו...". ובדרך כלל לשון זה מלמדת שכבר המקשן ידע שהקושיה [וכן לגבי הוכחה] לא חד משמעית.
5.1
הערה: מדוע הגמרא מסיימת בלשון "ותיובתא דרב", ביטוי שלא מובא בש"ס בכל קושיה על אמורא! אולי נבין זאת לאור המשך הגמרא:
6.
אמר לך רב: מאי פסולין - פסולין עד שיפסקו.
ושמואל אמר: פסולין לעולם.
וכן אמר לוי: פסולין לעולם,
וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: פסולין לעולם.
6.1
רב מיישב את הקושיה עליו. הביטוי "אמר לך" מלמד שהגמרא ["עורך הגמרא" או חכמי בית המדרש שדנו בסוגיה] היא זו שמיישבת את שיטת רב. אם הדיון בגמרא נערך בתקופה מאוחרת יותר מתקופת רב הרי זה הגיוני,
6.2
או אולי הביטוי "אמר לך רב" מלמדנו ש"עורך הגמרא" שיבץ ביטוי זה ללמדנו שאין הלכה כרב בסוגייתנו!
6.3
הגמרא מביאה 3 אמוראים שסוברים כשמואל ומפרשים את הברייתא כפשוטה, שהדין "פסולין" הוא סופי ולא ניתן לתיקון. לפי זה יש תשובה להערתנו לעיל [בסעיף 5] על הביטוי "ותיובתא דרב", כלומר, מכיוון שהגמרא מבינה שכך הוא פשט הברייתא, ולכן זו קושיה "חזקה" על "רב". ולכן גם מובן מדוע הגמרא מציינת ששמואל מבאר את הברייתא שלא כרב - כי כך הוא פשט הברייתא.
והגמרא מציינת שגם "לוי" מפרש את הברייתא כשמואל.
7.
"לוי" כנראה הוא אביו של רבי יהושע בן לוי, שהיה רבו של רבי יוחנן ובדורו של רבי חייא ושל רבי יהודה הנשיא.
ב"אטלס עץ חיים" מביא כמה חכמים בשם לוי [וכן ב"פרוייקט השו"ת"]. הראשון שבהם הוא "לוי בר סיסי" מראשוני אמוראי ארץ ישראל והיה חביב על רבי יהודה הנשיא.
ויש חכמים נוספים בשם "לוי" שהם אמוראים, שהיו מביאים דברי תנאים. ומצינו אצל כמה אמוראים שמסרו מימרות של תנאים.
בכל אופן הגמרא מציינת שגם לוי - שלפי כל הנ"ל חי בדורם של רב ושמואל - מפרש את הברייתא כשמואל ועובדה זו זה מוסיפה נימוק להכרעת ההלכה כשמואל נגד "רב".
8.
אולם הדעה הנוספת בגמרא "מוזרה": "וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: פסולין לעולם". מה מוסיף רב מתנה בשם שמואל הרי כבר נאמר ששמואל כך מפרש את הברייתא.
9.
אפשר לומר שבתחילה הגמרא היא זו שאמרה שכך שמואל יפרש [כעין "אמר לך" לשיטת רב] ועכשיו הגמרא מוסיפה עדות היסטורית שכך באמת פרש שמואל את הברייתא!
10.
וראה ב"דקדוקי סופרים" [ובהערה ע] שלא גורסים את המשפט הראשון "וכן אמר שמואל". ובעניין שינוי הגירסאות יש לבדוק האם שינוי הגירסא נעשה בעקבות שאלת ייתור בגמרא - כפי שהראינו בפיסקה האחרונה לעיל. ולפי דברינו לעיל מיושבת גם הגירסא הנוכחית בדפוסים. ["גירסאות"]
11.
איכא דאמרי,
אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא, ואתאי לקמיה דמר שמואל, ואמר לי: פסולין לעולם.
הגמרא מביאה ניסוח שונה בדברי רב מתנה, לא שהוא ציטט את שמואל אלא רב מתנה מתאר עובדה ששמואל פסק בעניין זה [בשאלה למעשה שהובאה לפני שמואל לצורך פסיקה] שפסולין לעולם.
11.1
מה בא ניסוח זה ללמדנו לעומת הניסוח הקודם? אולי בא לומר ששמואל לא רק שפרש כך את משנתנו, אלא הוא הכריע כך הלכה למעשה, ואולי מתקיים כאן הכלל שהלכה כמעשה רב, כלומר, אם חכם פסק למעשה יש בזה יותר "חוזק" של הכרעה מאשר בפסיקה שנובעת מתוך לימוד בבית המדרש בלבד!
11.2
ואולי אפשר ליישב זאת בכך, שאולי באמת שמואל לא מכריע שכך הוא הפירוש ההכרחי והפשוט בברייתא, ובאמת מכאן אין הכרח ל"תיובתא" על "רב", אלא, ששמואל פסק כך לאור המקורות בהמשך הסוגיה!
ואת דברינו יש להוסיף לנאמר ב"מתיבתא", הערה ג.
12.
הגמרא מקשה שתי קושיות נוספות על רב. הראשונה מברייתא בעניין ציצית [והרי ראינו שלומדים מציצית לעניין הסכך שמחובר לארץ] , והקושיה השניה מברייתא שמוסבת באופן ישיר על משנתנו. נראה שהקושיה השניה חזקה יותר מכיוון שהיא ממש בעניין הנדון במשנתנו שאודותיה נחלקו רב ושמואל.
מיתיבי: תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן - פסולין.
ועוד תניא גבי סוכה: +דברים טז+ תעשה - ולא מן העשוי. מכאן אמרו: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן - פסולה. היכי דמי? אילימא בשלא קצצן - מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי? תיפוק ליה דמחוברין נינהו, אלא בשקצצן, וקתני פסולה,
ושמע מינה דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן,
ותיובתא דרב! -
ראה מה שכתבנו לעיל [סעיף 5 וסעיף 5.1] על "תיובתא" ומתאים גם כאן.
אמר לך רב: הכא במאי עסקינן - דשלפינהו שלופי, דלא מינכרא עשיה דידהו. -
גם כאן הגמרא מיישבת את הקושיה על שיטת "רב".
13.
הגמרא חוזרת לקושיה הראשונה:
מכל מקום, תלאן ואחר כך פסק קשיא לרב! - קשיא.
הגמרא נשארת ב"קשיא" על שיטת רב, ולא מיישבת אותה כמו שיישבה את הקושיות הקודמות מפני שבברייתא זו נאמר במפורש שלא כרב, ואין אפשרות להעמיד אותה באוקימתא מסויימת שתתאים ל"רב".
והגמרא נשארת ב"קשיא" ולא ב"תיובתא" מפני שמהברייתא מוכח אמנם שלא כרב, אבל שיטת רב עצמה לא נדחית בהכרח, מפני שבהמשך יש שיטה תנאית כשיטת רב [באופן כזה יסביר אותה רב].
13.1
ראה "מתיבתא", הערה ז, וב"ילקוט ביאורים", עמוד מו ובהערה יג, שמביא בשם "קשות מיושב" שעל רב מתאים לומר [באופן עקרוני] קשיא ולא "תיובתא" כי "רב תנא הוא ופליג", וראה עוד שם.
14.
הגמרא מנסה למצוא תנא במשנה/ברייתא כשיטת רב:
לימא כתנאי: עבר וליקטן - פסול, דברי רבי שמעון בר יהוצדק, וחכמים מכשירין.
סברוה: דכולי עלמא לולב צריך אגד, וילפינן לולב מסוכה, דכתיב גבי סוכה תעשה ולא מן העשוי. מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמאן דמכשיר סבר: אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, וגבי לולב נמי אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן. ומאן דפסיל, סבר: לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, וגבי לולב נמי לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן? -
לפי הנ"ל יוצא ש"רב" סובר כשיטת חכמים [וראוי לציין שמלשון הגמרא יוצא שלומדים מהעיקרון בסוכה לעיקרון בלולב ולא להיפך!]
15.
לא, דכולי עלמא לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי. מאן דמכשר - סבר: לא ילפינן לולב מסוכה ומאן דפסל סבר: ילפנן לולב מסוכה.
לפי הנ"ל הברייתא כולה כשמואל דווקא.
16.
אפשרות אחרת להסביר את המחלוקת בברייתא, אבל הבסיס הוא כדלעיל, שהברייתא לא קשורה כלל לרב ושמואל ויכולה להתבסס על שיטת שמואל [אבל איננה יכולה לסבור כ"רב"]:
ואי בעית אימא אי סבירא לן דלולב צריך אגד כולי עלמא לא פליגי דילפינן לולב מסוכה. והכא בהא קמיפלגי; מר סבר: צריך אגד, ומר סבר: אין צריך אגד.
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד - פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, כתיב התם +שמות יב+ ולקחתם אגדת אזוב, וכתיב הכא +ויקרא כג+ ולקחתם לכם ביום הראשון, מה להלן באגודה - אף כאן נמי באגודה.
ורבנן: לקיחה מלקיחה לא ילפינן.
הגמרא מסבירה את הברייתא שהיא מבוססת על מחלוקת אחרת ומקבילה למחלוקת תנאים נוספת.
17.
למסקנה: שיטת "רב" נדחתה על ידי הגמרא שהעדיפה להסביר את המחלוקת בברייתא בין חכמים לרבי שמעון בר יהוצדק באופן שלא קשור למחלוקת בין רב ושמואל, וממילא יש לדחות את "רב" על סמך הקושיה הקודמת.
18.
ואמנם "רב" כן יסביר כפי שהגמרא הסבירה בתחילה שהוא - רב - סובר כחכמים, ולכן יש עליו רק "קשיא" מהקושיה הראשונה ואין דחייה מוחלטת כלפיו - "תיובתא" - כי הוא סובר כשיטת חכמים, אבל מבחינת "עורך הגמרא" [במעשה "עריכת הגמרא"] שבונה את הסבר הברייתא האחרונה שלא תלוי במחלוקת רב ושמואל יוצא שבמקום "קשיא" על רב יש עליו "תיובתא" ואין הלכה כמותו.
19.
וכך משמע בריטב"א:
חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף יא עמוד ב:
סברוה דכולי עלמא וכו' דכולי עלמא לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן.
פי' בכולהו אוקימתי מוקים לה דהכי דינא לכולי עלמא, כשמואל, משום דהלכתא כותיה, דאלו רב הא איתותב וכולי עלמא פליגן עליה.
וראה גם "מתיבתא", הערה טז.
