דיוק וחידוש ברש"י
מסכת סוכה דף ה
עמוד א - ב
רש"י ד"ה תפשת מרובה כו'. כל דבר שמשמעו מרובה ומועט אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת ומשל הוא:
(ע"ב)רש"י ד"ה תפשת מרובה. במקום שאתה שומע אף המועט במרובה לא תפשת דיש להקשות תפוס את המועט והרי אתה שקרן בדבריך:
בדף זה הוזכר בגמרא שלש פעמים תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת, וכולם על מנת ללמוד את עובי הכפורת (כסוי הארון)
הראשון נאמר בתשובה לשאילת הגמרא ונילף מכלים פי' משאר מידות הכלים שבמקדש,
השני לאחר מסקנת הגמרא ללמוד עובי הכפורת מפני הכרובים שעל הכפורת ואין פנים פחות מטפח, ושואלת הגמרא ואולי נלמד שמידת פני הכרובים כמידת ציפור הנקראת בר יוכני שהוא גדול מאוד ומתרצת הגמ' תפשת מרובה לא תפשת וכו',
והשלישי לאחר מסקנת הגמרא שפני הכרובים אינם פני ציפור וכמראה אדם, שואלת הגמרא ונילף מפנים של מעלה ועל זה עונה הגמרא תפשת מרובה וכו',
רש"י מפרש את הפעם הראשונה באריכות גדולה ואת הפעם השלישית בקצרה ויש כאן כמה דיוקים
א. מדוע פירש שוב באותו סוגיא,
ב. מדוע בראשון כתב שאתה נראה כשקרן בדבריך ובשני כתב והרי אתה שקרן בדבריך,
ג. בראשון הד"ה הוא תפשת מרובה וכו' ובשני תפשת מרובה,
ונראה דיש כאן חילוק בין התפשת מרובה הראשון לשלישי וכפי שכתב תוס' על השלישי בד"ה תפשת מרובה לא תפשת: וז"ל יש מפרשים לפי שמדה מרובה אין לה סוף וכאן אי אפשר לומר כן דעל כרחיך לא אפשר ללמוד אלא מפנים שיכולין ליכנס במשכן וכו' עכ"ל וכן פירש הריטב"א דהסיבה שתפשת מרובה לא תפשת כי אין סוף לריבוי ושמא היה לך לתפוש יותר משא"כ כשתופשים השיעור הקטן ביותר בוודאי נקרא שתופש דהרי אין למטה מזה, אבל רש"י פירש באופן אחר וכמו שהסביר בארוכה בד"ה הראשון שכשתופש יותר מהצורך הרי שנראה כשקרן כשמתברר שהיה לו לתפוס המועט יותר משעא"כ כשתופש המועט והוברר שצריך יותר הרי שיכול להוסיף דבגדול יותר כלול גם קטן ואינו שקרן, והיות וגבי המלמד פנים של מעלה אין לזה קיצבה ע"כ היה נראה לומר לתוס' דווקא כאן שאין שייך ללמוד הפשט בתפשת מרובה וכו' בדרך היש מפרשים דהרי יש קיצבה לשיעור הכפורת שיכול להיכנס בתוך קודש הקדשים, (ולכאורה אפשר להעיר על דברי תוס' דגם כשלומדים מבר יוכני זה שיעור גדול מאוד יותר ממה שיכול להיכנס בקדש הקדשים והיש מפרשים יכולי לומר דזה נקרא ריבוי בלי סוף כשמגיעים למידה הכי גדולה שיכול לעשות) אבל רש"י שהרגיש בזה שבשלישי המלמד אין לו קיצבה משא"כ בראשון ובשני שאף שבר יוכני הוא גדול מאוד יש לו קיצבה ואף שלגבי הנלמד זה יותר מהמידה הגדולה ביותר שיכולה להיות, ע"כ הוסיף שהיות ולמלמד אין קיצבה הרי שאתה שקרן בדבריך כי לא יכול אף פעם לעשות כמידה זו אף פעם ואף אם היה שייך שהנלמד לא יהיה מוגבל, וע"כ בראשון הד"ה וכו' כי רש"י מפרש את כל המאמר תפשת וכו' משא"כ בשני שמוסיף רק הפרט שהרי הוא שקרן וזה רק לגבי החלק של תפשת מרובה, והתפשת מועט תפשת פירושו כמו בעמוד א' ואין צריך לחזור ולפרש.
רש"י ד"ה שיעורין. של איסורין כגון כזית לכל אכילת איסור וככותבת ליום הכפורים:
רש"י ד"ה לשיעורין נאמר. הפסוק מדבר בשבחה של ארץ ישראל שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפירותיה איסורין שבתורה:
רש"י מציין בעיקר את שיעורי איסורי אכילה (ולא שאר דברים כמו שמביא רש"י בדף ו ע"א) והוא לכאורה מפני שהפסוק מדבר מפירות הנאכלים, וכן רש"י נראה ככופל לשונו שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפירותיה איסורין שבתורה, והיה לו לומר שאפילו בפירותיה משערין איסורין של תורה, ונראה שרש"י מיישב בזה קושיא דלכאורה היה לשאול איזה שבח הוא לארץ ישראל שבעל עבירה ההולך לעבור איסור אכילה שאסור כבר מהחתיכה הראשונה אפי' משהו הרי שיתחייב רק אם יאכל שיעור גדול ועוד לשער זאת במידי דאכילה ונמצא שרק אם יאכל שיעור גדול הוי חשיבות אבל אם יאכל רק קצת מהפרי אינו חשוב לעבור איסור והרי אם בא לשבח חשיבות הפירות הרי ששבח יותר היה לומר שגם אם אוכל משהוא מפירות ארץ ישראל כבר חייב, וע"כ כתב רש"י שאפילו בדברי תורה דאכן התורה לא רוצה שנגיע לעת שיש בעל עבירה וצריך לחייבו בגלל שאכל שיעור, אלא שכל זה ישאר רק בבחינת דברי תורה ולימוד ההלכות.
