סקר
לקראת סיום מס' שבת





 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

האי אפקותא דדיקלא מסככין בהו – תמר מצוי

 

"אמר רב גידל אמר רב: האי אפקותא דדיקלא מסככין בהו, אף על גב דאגידי אגד בידי שמים לא שמיה אגד. אף על גב דהדר אגיד להו איגד בחד לא שמיה אגד" (סוכה, יג ע"א).

פירוש: אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הַאי אַפְּקוּתָא דְּדִיקְלָא [ענפי הדקל היוצאים מתחילת הגזע] מְסַכְּכִין בְּהוּ כמות שהם יחד. ואַף עַל גַּב דַּאֲגִידִי [אף על פי שהם אגודים], מכל מקום אֶגֶד שֶׁנַּעֲשָׂה בִּידֵי שָׁמַיִם שבדרך הטבע הדברים מחוברים יחד לָא שְׁמֵיהּ [אין שמו] אֶגֶד וכשר. יתר על כן, אַף עַל גַּב דַּהֲדַר אָגֵיד לְהוּ [אף על פי שהוא חוזר וקושר אותם] מן הצד השני שבו הענפים מפורדים, מכל מקום כשר הוא, כי דבר האגוד כבר מצד עצמו אם הוסיף ואִיגֵּד וקשר רק בְּחַד [באחד], כלומר: הוסיף לאוגדו בפני עצמו בלא להוסיף לאגודה זו דבר אחר, לָא שְׁמֵיהּ [אין שמו, אינו קרוי] אֶגֶד ולכך אינו פסול לסיכוך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 
 

שם עברי: תמר מצוי         שם באנגלית: Date Palm          שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי לעיון: מהי אפקותא דדיקלא? כיצד היא מתפתחת?


ממהלך הסוגיה משתמע שאפקותא דדיקלא הוא סוג מסויים של "חבילת" עלי דקל המחוברים זה לזה באופן טבעי (אגד בידי שמים"). מבנה זה אפשרי בשני קצוות הדקל בלבד, בצמרת ובבסיס העץ (תמונה 1). בשני אזורים אלו גזע העץ מחבר עלים רבים זה לזה ויוצר צבר עלים. תופעה זו איננה אפשרית לאורך הגזע משום שהדקל איננו מסתעף (על הגורם לכך ראו ב"הרחבה"). לדעת רש"י אפקותא דדיקלא הוא בסיס העץ: "אפקותא דדיקלא - מוצא הדקל, כשהוא סמוך לקרקע, יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב. ואף על גב דאגידי - שמחוברין ענפי האילן יחד, ודמי לחבילין, דאמרן אין מסככין בהן". הדוקרנין הם החוטרים (ייחורים) היצאים מבסיס הגזע. באופן מפורט יותר כתב המאירי: "אפקותא דדיקלא ר"ל גזע דקל היוצא בתחתיתו והוא שורש אחד המסתעף לכמה ענפים. וכן דוקרי דקני והם קנים דקים היוצאים בשרש אחד כעין אפקותא דדיקלא והרי הם כחבילות הואיל והרבה מחוברות בגבעול אחד והיה לנו לדונם כחבילות שפסלנו לסכך בהם וכו'".

רבינו חננאל מציע את החלופה השניה שהצגתי: "אפקותא דדקלי – פירוש הצואר של הדקל שנחתך מן הדקל והחריות עמו דבוקים מסככין ולא גזרינן משום חבילות ... אינן דומין לחבילות הנאגדין מפני שכל החריות הללו שעיקרן מאפקותא כאחד מהן חשובין". כך כתב גם הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ה הלכה י"א): "חבילות קטנות שאגדו אותן למנין מסככין בהן, וכן החותך ראש הדקל והחריות אגודות בו מסככין בו שאגד בידי שמים אינו כחבילה וכו'". החריות הן עלי הדקל (מבנה עלי הדקל מתואר במאמר "דעביד להו כי חרותא").

ייתכן והמחלוקת הפרשנית נובעת ממפגש המפרשים עם עצי דקל בשלבי חיים שונים. התפתחות החוטרים של הדקל אפשרית אך ורק בדקל צעיר. מקובל ל"ארגז" את החוטרים על ידי עטיפתם באדמה או נסורת על מנת לעודד אותם להצמיח שורשים (תמונה 2) ולאחר מכן כורתים אותם לצורך נטיעה. בשלבי גידול מאוחרים יותר הדקל מפסיק להוציא חוטרים ולכן "אפקותא דדיקלא" אפשרית בשלב זה רק בצמרת.

 

    
תמונה 1. דקל שבסיסו מוקף בחוטרים  ("אפקותא דדיקלי")   תמונה 2. חוטר מ"אורגז"

 

הרחבה

מבנה גבעול וגזע הדקל

כבר במבט שטחי ניתן להבחין בכך שלדקלים מבנה יוצא דופן בהשוואה לעצים אחרים. לדקל אין ענפים צדדיים ועליו מרוכזים בצמרת. הסיעוף היחיד הוא של חוטרים המתפצלים מבסיס גזעי עצים צעירים. על מנת שנוכל להבין את מבנה מיוחד זה עלינו להכיר את המבנה האנטומי המיוחד של גבעול הדקל. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב  (ראה בשרטוט).
 


 


תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית (תמונות 3-4). מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל. 

הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור". חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול. 

בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים. 

המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע. 
 

שיטות ריבוי הדקל

הריבוי המסורתי של הדקל התבצע בעבר בשתי שיטות(1). 1. ריבוי מיני בעזרת זרעים. 2. ריבוי א-מיני (וגטטיבי) בעזרת חוטרים המתפתחים בבסיס הגזע. לשיטת רבייה זו יש שני יתרונות בולטים: 1. המטען התורשתי של החוטרים זהה לחלוטין למטען של דקל האם דבר המבטיח את איכותם ואת אחידות המטע. 2. צמחים שהתפתחו מחוטרים מגיעים לניבה 2-3 שנים מוקדם יותר מאשר עצים שהתפתחו מזרעים. ניתן לזהות נטיעות שמקורן בחוטרים בעזרת צורתן הקשתית והמרקם השונה של הצד בו הם היו מחוברים לדקל האם. הבדל נוסף הוא בסידור השורשים. לשתילים שהתפתחו מזרעים יש שורשים מסביב לכל בסיס הגבעול ואילו לחוטר אין שורשים בצד בו הוא היה מחובר לדקל האם.

משך חיי הדקל מתחלק לשני שלבים נפרדים. השלב הראשון הוא השלב הוגטטיבי שבו ניצנים הנוצרים בחיקי העלים מתפתחים לחוטרים. בשלב השני הרבייתי הניצנים יוצרים תפרחות ומפסיקה יצירת חוטרים. משך הזמן החולף מהתמיינות הניצן החיקי של העלה והפיכתו לחוטר ועד להתפתחותו הוא 18-36 חודשים. דרושות עוד 3-4 שנים עד שהחוטר מגיע לגודל מתאים להפרדתו מהדק ושתילתו. החוטרים נוצרים במספר מוגבל ולכל היותר 20-30 במהלך שנות חייו הראשונות של הדקל (גיל 10-15). מספרם תלוי בתנאים בהם העץ גדל (השקייה, זיבול טיב הקרקע ועוד). מתוך 20-30 החוטרים הנוצרים רק 3-4 מהם מתאימים לשתילה בכל שנה.

הגורמים לקיומם של שני השלבים בחיי הדקל הם יחסי הגומלין בין הניצנים וריכוזי הורמוני הצמיחה בעץ. בעצים צעירים מערכת השורשים גדלה באופן מהיר ונרחב דבר הגורם להפרשת כמויות גדולות של ציטוקינינים. כמות גדולה של הורמונים אלו בעץ צעיר גורמת לניצנים בחלק הבסיסי של העץ לייצר חוטרים. כאשר הדקלים מתבגרים, מגיעים לגובה רב יותר ומתחילים לפרוח הציטוקינין המיוצר על ידי מערכת השורשים "נמהל" בנפח העץ הגדול. הירידה בהשפעת הציטוקינין מאפשרת לאוקסינים המיוצרים בצמרת לעכב את התפתחותם של הניצנים החיקיים. במקרה של כריתת צמרת הדקל מתפתחים ניצנים צדדיים והעץ יכול להסתעף משום שנמנעת השפעתם המעכבת של האוקסינים. 
 

    
תמונה 3. מטע תמרים – שדה אליהו   תמונה 4. דקל ושינגטוניה – ניתן לראות את היחס בין עובי הגזע הדק לגובה העץ

 


(1) כיום תופסת מקום הולך וגדל שיטה נוספת של ריבוי בשיטת תרבית רקמה. שיטה זו מיושמת למשל בצמח תרביות רקמה בע"מ


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר