הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
סמכות רב לשנות הלכה הנוהגת בקהילתו
סוכה טז ע"ב
מסופר על הרמ"א שהגיע לקראקוב לכהן כרב העיר, וראה שישנם כל מיני מנהגים שנהגו בעיר ללא טעם. החליט הרמ"א שכל מנהג שנראה לו משונה, הוא יבטלו. המנהג הראשון שהוא נתקל בו היה לא רק משונה, אלא גם נוגד את ההלכה: בסוף תפילת שחרית, ראה הרמ"א שאחד המתפללים הולך לכמה אנשים ומאחל להם "שיהיה בשעה טובה". שאל הרמ"א במה מדובר, והסבירו לו שהאיש הזה הוא בעלה של הבלנית, והיא אומרת לו מי הן הנשים שטבלו אתמול במקוה, ולכן בעלה מברך את בעליהן בבוקר.
התפלא הרמ"א מאוד על המנהג הזה, שהוא מאוד לא צנוע, ונוגד את ההלכה שגורסת שיש להסתיר את ליל הטבילה, ומיד קרא לאיש ההוא ואמר לו שלמחרת יפסיק את מנהגו.
מספר ימים אח"כ, לאחר התפילה, ניגש האיש ההוא עם אחד המתפללים אל הרמ"א. "האם זה נכון שהרב הורה שלא לברך אותנו בבוקר שלאחר התפילה?" שאל היהודי. ענה הרב: "אכן, כן". אמר בעלה של הבלנית: "אתה רואה, אמרתי לך! וחוץ מזה, דע לך שאשתך בכלל לא טבלה אתמול!".
אז הבין הרמ"א את הרעיון שעמד מאחורי אותו מנהג משונה: כיון שהמקוה בקראקוב לא היה נקי, היו נשים שהיו אומרות לבעליהן שהן טובלות, אבל לא באמת טבלו. לכן הנהיגו שהבלנית תמסור את שמות הטובלות לבעלה, כדי שהבעל יהיה סמוך ובטוח שאשתו באמת טבלה.
מאז החליט הרמ"א שהוא אינו משנה מנהג קיים, גם אם הוא אינו מבין את המנהג כלל, וגם אם המנהג נראה לו משונה מאוד.
היום ברצוננו לבחון מה היא סמכותו של רב לשנות מנהג או דין קיים אשר נקבע ע"י רב שכיהן לפניו באותו מקום.
המשנה עוסקת בדיני דפנות הסוכה, ואומרת שכאשר הדופן גבוהה עשרה טפחים אך אינה מגיעה עד הסכך, ישנו כלל שנקרא 'גוד אסיק מחיצתא', שעל-פיו אנחנו מדמיינים כאילו המחיצות עולות עד לסכך. ומה הדין כאשר המחיצה נוגעת בסכך, אך אינה נוגעת בארץ? בכך נחלקו התנאים: ר' יוסי סובר שכשם שאומרים 'גוד אסיק מחיצתא' – כלפי מעלה, כך אומרים גם 'גוד אחית מחיצתא' כלפי מטה. אבל תנא קמא סובר אחרת, ולשיטתו אם המחיצה אינה מגיעה עד שלושה טפחים סמוך לקרקע (מחיצה שהגדיים בוקעים בה), אין זו מחיצה:
1. משנה מסכת סוכה פרק א משנה ט
המשלשל דפנות מלמעלה למטה - אם גבוה מן הארץ שלשה טפחים פסולה. מלמטה למעלה - אם גבוה מן הארץ עשרה טפחים כשרה. ר' יוסי אומר: כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים.
הגמרא אומרת שישנה מחלוקת דומה גם בדיני שבת: כאשר ישנם שני חצרות סמוכים, הפתוחים זה לזה ושייכים לאנשים שונים, אסרו חכמים להעביר חפצים מחצר לחצר ללא שעשו שני בעלי החצרות עירוב חצירות, מכיון שהדבר דומה להוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.
אם יש בור שנמצא בין שני חצרות, ושני בעלי החצרות רוצים למלא מים מהבור, הרי המים מתערבבים זה בזה, ולכן עליהם לעשות מחיצה ביניהם לצורך היכר על גבי הבור, והיא תתיר לכל אחד מהם למלא מים מהצד שלו. האם אותה מחיצה צריכה להגיע עד לגובה פני המים, או שהיא יכולה להיות באויר? נחלקו בכך ר' יהודה וחכמים. הגמרא רוצה לומר שדעתו של ר' יהודה בעניין שבת היא אותה דעה של ר' יוסי בעניין סוכה:
2. תלמוד בבלי סוכה טז, א
במאי קמיפלגי? מר סבר: מחיצה תלויה מתרת, ומר סבר: מחיצה תלויה אינה מתרת. תנן התם: בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשה לה מחיצה עשרה טפחים, בין מלמעלה בין מלמטה, בין בתוך אוגנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בית שמאי אומרים: מלמעלה, ובית הלל אומרים: מלמטה. אמר רבי יהודה: לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי יהודה בשיטת רבי יוסי אמרה, דאמר: מחיצה תלויה מתרת. - ולא היא, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי, ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה. לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי - עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בעירובי חצירות דרבנן, אבל הכא סוכה דאורייתא - לא. ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה, עד כאן לא קאמר רבי יוסי הכא אלא בסוכה, דמצות עשה. אבל שבת דאיסור סקילה - לא. ואם תאמר: מעשה שנעשה בציפורי על פי מי נעשה? לא על פי רבי יוסי אלא על פי רבי ישמעאל ברבי יוסי. ומאי מעשה? דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, למחר פירסו סדינין על גבי העמודים והביאו ספר תורה, וקראו בו. פירסו סלקא דעתך מהיכן הביאום בשבת? אלא: מצאו סדינין פרוסים על גבי העמודים, והביאו ספר תורה וקראו בו.
אנחנו נתעכב בסיפור המעשה של מה שאירע בציפורי. לפי דברי הגמרא, ר' יוסי סובר שמחיצה תלויה אינה מתירה בהלכות שבת אלא אם כן היא עשויה במיוחד בשביל לשאוב מים. לכן, אי אפשר להסתמך על מחיצה של סדינים כדי להביא את ספר התורה. אבל כשאירע אותו מעשה בציפורי, היה זה לאחר מותו של ר' יוסי, ולכן התיר ר' ישמעאל בנו לטלטל את ספר התורה על סמך אותם סדינים.
לגבי השאלה כיצד חולק הבן על אביו, עסקנו בכך בעבר, (בשיעור על סנהדרין דף פ). נציין רק את דברי ערוֹך השולחן בשאלה זו:
3. ערוֹך השולחן (ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) יו"ד רמ, יב
תניא בקדושין [ל"א ב] ולא סותר את דבריו ולא מכריעו... וכל זה הוא רק בפניו, אבל שלא בפניו הרי מצינו בגמ' שר' אלעזר בר' שמעון חולק על אביו [שבת מ"ד א] ומר בר רב אשי אמר הא דאבא דקטנותא היא [גיטין כ"ט ב] והרמב"ם חולק על אביו בפי"א משחיטה דין י' ע"ש והטור חולק על הרא"ש ואיך אפשר לומר שאין לחלוק בדינים על אביו הלא תורת ה' היא והיא תורת אמת ואין מחניפין בה, ואפילו בפניו יכול הבן לפלפל עם האב ולהקשות ולתרץ ולהעמיד ההלכה על מכונה והרבה בגמ' שהבן הקשה לאביו ותירץ לו וכך דרכה של תורה.
ואולם, בלי קשר לשאלה של כיבוד אב ואם, השאלה היא כיצד יכול ר' ישמעאל בנו של ר' יוסי להתיר דבר שהיה אסור לפני כן בקהילתו? וכיצד צריכים בני הקהילה לנהוג, כאשר רב אחד פסק להם שהדבר אסור, ורב אחר פסק להם שהדבר מותר?
הרשב"א כותב שכאשר ישנם שני רבנים שקולים, שהאחד מורה להיתר והשני מורה לאיסור, יש לנהוג כאילו זה ספק: בדאורייתא – להחמיר, ובדרבנן – להקל. אבל אם הרב המקומי פסק הלכה, אין לזוז מפסק ההלכה הזה:
4. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק א סימן רנג
אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר. אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן, הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל. היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם, בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכין אחר המקל... אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו. זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא (=חֶלֶב במקום מסוים בקיבה) דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין. ואוכל בחשאי אפי' בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואף על פי שהוא חֶלֶב דאורייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא. איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו. כתרבא דאיתרא דבארץ ישראל שכלם נוהגין בו התר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב. ובמקום שיש שנים שוים שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא בשהם אחד כנגד אחד. אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד. זה שנראה לי בענינים אלו.
הב"ח, על בסיס דברי הרשב"א האלו והגמרא בסוגייתנו, פסק שרב יכול לשנות את המנהג של הרב הקודם בקהילתו ולפסוק אחרת ממנו, גם אם הרב הקודם החמיר והרב הזה רוצה להתיר:
5. בית חדש (ר' יואל סירקיש, המאה ה-16, פולין) חושן משפט סימן כה
כתב הרשב"א בתשובה (ח"א) סימן רנ"ג דאם היה מנהג בעיר להקל מפני שהחכם אחד הורה להם כך אם אחר מותו בא לשם חכם אחר לאסור מה שהם מתירין נהוג בו איסור עיין שם. ונ"ל דהוא הדין אם הראשון היה אוסר יכול השני להתיר אחר מותו כדאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין פו ב) גבי מחיצה תלויה בשבת דקאמר תלמודא דרבי יוסי אוסר וא"ת הואיל ורבי יוסי לגבי שבת לית ליה מחיצה תלויה אותו מעשה שנעשה בציפורי להתיר מחיצה תלויה על פי מי נעשה הלא רבי יוסי ראש של ציפורי הוה ועל פיו היו עושין כולן כדאמר בסנהדרין (לב ב) אחר רבי יוסי לציפורי, לא על פי רבי יוסי נעשה אלא על פי רבי ישמעאל ברבי יוסי נעשה, שכבר נפטר רבי יוסי. אלמא דאף על פי שהיו נוהגים להחמיר כרבי יוסי מכל מקום לאחר מיתתו נהגו להקל כבנו.
הרמ"א כותב שכאשר יש ספק בפסיקת ההלכה בדיני ממונות, הדיין לא יכול להחליט באופן שרירותי שהוא פוסק כאחד מהפוסקים, ועל-פי זה להוציא כסף מבעל דין. אבל בדיני איסור והיתר כותב הרמ"א כמו הרשב"א, שיש לנהוג בדבר ככל ספק, ואם רב הנהיג דין מסוים יכול לבוא אחריו רב אחר ולנהוג אחרת:
6. רמ"א חושן משפט הלכות דיינים סימן כה סעיף ב
ולא יאמר האדם: אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא, לא יוציא ממון מספק, דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק. ואם הוא בהוראת איסור והיתר, והוא דבר איסור דאורייתא, ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן, ילך אחר המיקל. ודוקא אם ב' החולקים הם שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין, אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים, הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סימן רנ"ג), ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל והם מסכימים לענין הדין נקראו רבים ואזלינן בתרייהו. ואם היה מנהג בעיר להקל, מפני שחכם אחד הורה להם כך, הולכין אחר דעתו. ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין, נהוג בו אסור (תשובת הרשב"א סימן רנ"ג).
ואולם, שאלה זו קשורה גם לסוגיה שנמצאת במסכת פסחים, העוסקת בתוקפו של מנהג:
7. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד ב
בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. - אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך". בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא. אתו ואמרו ליה לרב יוסף. אמר להו: ניכלה זר באפייהו. איתיביה אביי: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור – אי אתה רשאי להתירן בפניהם. אמר לו: ולאו מי איתמר עלה, אמר רב חסדא: בכותאי. - כותאי מאי טעמא - משום דמסרכי מילתא, הנך אינשי נמי סרכי מילתא! - אלא אמר רב אשי: חזינן, אי רובן אורז אכלי - לא ניכלה זר באפייהו, דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו. ואי רובן דגן אכלי - ניכלה זר באפייהו, דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב.
...כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא. עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, כיון דחזינהו - כסייה מינייהו. אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי. ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. אמר אביי הני מילי - מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל. אי נמי - מבבל לארץ ישראל. אבל מארץ ישראל לבבל - לא, כיון דאנן כייפינן להו - עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי - היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה.
רואים אנו שכאשר ישנו מנהג במקום מסוים, ואדם שמגיע לשם חושב שצריך לנהוג אחרת, אין הוא יכול לשנות את המנהג בפני התושבים, שעלולים לזלזל אח"כ גם במנהגים אחרים. רק כאשר ישנו חשש שזה יכול לגרום לאיסורים אחרים (כגון להפריש מן החיוב על הפטור) מותר לשנות מנהג שנהגו בו.
כיצד, אם כן, יכול רב להתיר איסור שנהגו במקום זה? ה'שלטי גיבורים' אכן כותב שרב לא יכול לשנות פסק הלכה שפסק רב שקדם לו באותו מקום:
8. שלטי גיבורים (הרב יהושע בועז, המאה ה-16, איטליה) ע"ז ב,א בדפי הרי"ף
דבמקום שיש שם גדול וחכם שהנהיג שם הוראה אחת, יש ללכת אחרי ההוראה אפילו לא נהגו כן בשאר המקומות ואפילו לא קיימי כוותיה בשאר מקומות, שאין פסק ההלכה כמותו, מ"מ במקומו יש לעשות כהוראתו. ואם אחד מאנשי מקומו הולך במקום אחר דפליגי על הוראת מקומו, יש לו לנהוג בעצמו כהוראת חכם מקומו, אם דעתו לחזור. מיהו אם אין דעתו עוד לחזור למקומו, או אפילו היה דעתו לחזור למקומו אבל מקומו כפוף לארץ ישראל, אז יש לו לעשות כהוראת המקום שהוא שם עתה, ולא כהוראת מקומו. ונראה דאפילו מת החכם שהנהיג באותו מקום ההוראה ההיא, שלעולם צריך ללכת אחר הוראתו באותו מקום שהנהיג הוא, ואין לבטלה באותו מקום בשום עניין. ואם נעקרו משם כל אנשי המקום ההוא לגמרי, ועמד כך המקום כמה שנים בלתי יהודים כלל, ואח"כ באו לעמוד שם יהודים ממקום אחר שיודעים הוראת החכם ההוא שהיה עומד שם, מסופקני אם עליהם להנהיג כך או לאו, וצריך עיון.
ואולם, דברים אלו סותרים, לכאורה, סוגיה במסכת חולין, שבה שינה ר' יהודה הנשיא מנהג שנהגו בבית שאן כארץ ישראל:
9. תלמוד בבלי מסכת חולין דף ו עמוד ב
העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק (רש"י: ולא עישר) בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר? דרש להן מקרא זה: "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן". אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.
הסבירו התוספות שיש הבדל בין מנהג שנהגו כי חשבו בטעות שזו ההלכה, לבין מנהג שהחמירו על עצמם. כאשר אנשים יודעים את ההלכה והחמירו על עצמם, אין אפשרות לרב אחר לבוא ולשנות את מנהגם. אבל כאשר הם חשבו שזו ההלכה, ורב אחר סובר שההלכה היא אחרת, אפשר לשנות את המנהג:
10. תוספות מסכת פסחים דף נא עמוד א
אי אתה רשאי להתירן בפניהן - תימה א"כ היאך התיר ר' בית שאן בפ"ק דחולין (דף ו:) ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי. וא"ת א"כ אמאי קאמר דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כיון דידעי שהוא פטור!? וי"ל דלאו כולי עלמא ידעי. וא"ת דמשמע דווקא בבני המדינה או בכותאי אינו רשאי להתיר אבל בפני חכמים או שלא בפניהם מותר ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ואור"י דמתניתין איירי במנהג חשוב שהנהיגו ע"פ ת"ח והכא מיירי שנהגו בני המדינה מעצמם וכן הנהו דמייתי ודאייתרא דלקמן קים ליה דהוי מנהג חשוב.
למסקנת התוספות, אם כן, כאשר מדובר במנהג חשוב, שנעשה ע"פ תלמידי חכמים, אי אפשר להתיר זאת אלא רק בפני תלמידי חכמים. אבל אם מדובר במנהג שנהגו העם ללא הוראה מפורשת של תלמידי חכמים, אפשר להתיר זאת.
כך מסכם את הדברים ה'פרי חדש':
11. פרי חדש (ר' חזקיה די סילווה, המאה ה-17, ישראל) אורח חיים סימן תסח
הכלל העולה לדעת התוספות והרא"ש הוא שמנהג טעות אף לכותאי מתירין להם מיד, ואם המנהג הוא מצד חומרא היינו דקתני בברייתא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דהיינו כותאי או בני מדינת הים דלא שכיחי רבנן גבייהו ואף לנהוג היתר בפניהם אסור, אבל לפני התלמידי חכמים אתה רשאי להתירן... וזה במנהג שנהגו בני המדינה מעצמם, אבל מנהג חשוב שהנהיגו על פי תלמיד חכם היינו מתניתין דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אם דעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור יש לו לילך אחר המנהג של אותו מקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא. וחומרי מקום שהלך לשם הני מילי בשאין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור אף בפני תלמידי חכמים אין לו לנהוג היתר אלא דוקא בצינעה בתוך ביתו, ומיהו אם היה נוהג היתר בצינעה ונכנס אצלו תלמיד חכם אין צריך לכסות, אבל בכותי עכ"פ צריך לכסות שלא יראנו נוהג היתר:
לפי זה צריך לחזור לסוגייתנו ולשאול: כיצד התיר ר' ישמעאל בנו של ר' יוסי לסמוך על המחיצה התלויה, אם ר' יוסי אסר זאת? הרי ר' יוסי ודאי היה ת"ח, וכמובן שהוא אסר זאת לא מצד חומרא אלא מצד הדין, ואם כן, אין אפשרות לבטל את המנהג שנהגו במקומו! עונה על כך ר' יהונתן אייבשיץ באופן מעניין: אמנם ר' יוסי סבר כך להלכה, אבל כיון שלא היה מקרה כזה לפני כן, אי אפשר להגדיר זאת כמקום שנהגו, ולכן יכול היה ר' ישמעאל בנו של ר' יוסי להורות אחרת:
12. אורים ותומים (ר' יהונתן אייבשיץ, המאה ה-18, צ'כיה) תומים, חו"מ כה, ז
ולדידי צריך עיון, דמשמע מתוספות ורא"ש ור"ן בריש מקום שנהגו שמנהג לאסור שנתייסד ע"פ חכם, אי אפשר להתירו בפניהם, כיון דכבר קבלו על עצמן לאיסור, והוא נתייסד ע"פ חכם... וראיית הב"ח מהא דפרק כיצד משתתפין דאמרינן ר' יוסי אוסר מחיצה תלויה בשבת ופריך הגמרא מעשה שנעשה בציפורי להתיר טלטול ע"י מחיצה תלויה ע"פ מי נעשה, דר' יוסי היה ראש בציפורי ומשני אחרי מות ר' יוסי נעשה ע"פ ר' ישמעאל בר' יוסי דמתיר עכ"ל, ומזה הוכיח הב"ח דינו דאע"פ שהיו נוהגים להחמיר כר' יוסי התירו אחרי מותו ר' ישמעל בר' יוסי, ובאמת מזו אין ראיה כלל, דבזמן ר' יוסי לא קרה עובדא כלל בהך לטלטל ע"י מחיצה תלויה, ואם כן לא שייך ביה מנהג, כי לא הזדמן כלל עובדא בהך. ולכך קס"ד דהך מעשה שטלטלו במחיצה תלויה בשבת בציפורי היה בחיי ר' יוסי פריך איך אפשר הלא ר' יוסי מהמחמירין, ולכך משני כי בזמן ר' יוסי לא בא דבר זה כלל לידי שאלה, ולא הזדמן עובדא כלל במחיצה תלויה. רק במותו בא הדבר שהוצרך לטלטל ע"י מחיצה תלויה ונשאל הדבר מקודם ר' ישמעאל בר' יוסי, והיה הוא מן המתירים. מה שאין כן אם הדבר נהוג ע"פ חכם להחמיר אין ביד חכם להתירו אם לא שהחכם טעה בדבר משנה וכדומה, שהטעות מפורסם ואין בו ספק. ואם כן הוי קבלה בטעות... ולכן דינו של ב"ח צריך עיון.
