הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנא קמא"; "מדשקיל וטרי אליביה"
סוכה כא ע"ב
משנה. הסומך סוכתו בכרעי המטה - כשרה. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה - פסולה.
גמרא. מאי טעמא דרבי יהודה? פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שאין לה קבע, וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה.
מאי בינייהו - כגון שנעץ שפודין של ברזל וסיכך עליהם. למאן דאמר לפי שאין לה קבע - הרי יש לה קבע, ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה - הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה.
אמר אביי: לא שנו אלא סמך, אבל סיכך על גב המטה - כשרה. מאי טעמא, למאן דאמר לפי שאין לה קבע - הרי יש לה קבע, למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה - הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה.
1
רא"ש מסכת סוכה פרק ב סימן א:
אמר אביי לא שנו אלא סומך אבל סיכך על מטה כשרה. פי' שלא סמך הסכך על הכרעים אלא ע"ג יתידות אבל כל דופני הסוכה אינו אלא מן המטה משלשה צדדין. דלא גמרינן פסול המחיצות לסוכה אלא לסכך וזה לא הוי (ליה) מעמידו במקבלי טומאה ולענין קבע נמי יש קבע לסכך
תמיה לי מה בא אביי להשמיענו משנה שלמה היא ר"י אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה הא יכולה לעמוד בפני עצמה כשרה
וא"ת לפי הירושלמי דמפרש לפי שאין עשרה טפחים מכרעי המטה ועד הגג מה לי סמך ומה לי סיכך על גב המטה
וי"ל כיון שאין הסוכה נסמכת על המטה ואי שקיל לה למטה איכא אויר עשר וסוכה מתקיימת הרי יש לה קבע ואינה נפסלת בשביל שהכניס בה מטה ומיעט אוירא מידי דהוה אכרים וכסתות דפ"ק דלא הוי מיעוט לא לענין עשרים ולא לענין עשרה והשתא נמי מיתרצן נמי קושייתי דהא אתי אביי לאשמועינן
ומדהביא רב אלפסי דברי אביי נראה שפוסק כר' יהודה וטעמיה כיון דשקלו וטרו אמוראי לפרש טעם דבריו
הרא"ש מדגיש שהלכה כרבי יהודה מכיוון שהגמרא דנה בשיטתו, ולפי הכלל שאותה שיטה ש"שקיל וטרי אליביה" - הלכה כמותה. כלומר, אם הגמרא - סתמא דגמרא - דנה אודות שיטה מסויימת במשנה הרי שהלכה כמותה [כי באופן כזה "עורך הגמרא" מלמדנו כמי הוא פוסק], והרי בסוגייתנו הגמרא פתחה את הדיון בשאלה "מאי טעמא דרבי יהודה" והיא כלל לא דנה בשיטת "תנא קמא" ["חכמים"?].
1.1
הערה: בהרבה סוגיות הגמרא אומנם מבררת שיטה מסויימת אבל במטרה להבין גם את הדעה החולקת, ולכן שם לא שייך הכלל לעיל.
2.
המשך דבריו:
וגם אביי אמר דבריו אליבא דר' יהודה אלמא סבירא להו כוותיה
הרא"ש מוסיף נימוק להכרעה כרבי יהודה במשנה, מפני שאביי מסביר את דברי רבי יהודה.
3.
ונראה להוסיף הסבר:
3.1
הסבר לשני הנימוקים לעיל. כעיקרון הלכה צריכה להיות כ"תנא קמא" כי הכלל הוא, שבדרך כלל הלכה כ"תנא קמא" נגד חכם שחולק עליו בסוף המשנה. ולכן בסוגייתנו צריך נימוקים מיוחדים של "עורך הגמרא" כדי לפסוק כרבי יהודה.
3.2
הנימוק השני מסתמך על הכלל שהלכה כבתראי [=הלכה כחכם המאוחר יותר], ואביי הוא האמורא היחיד שמוזכר בסוגיה ולכן הלכה כמותו, ומתוך כך שהוא מתמקד בדברי רבי יהודה מוכח מכך, שפוסק כמותו. [דומה לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה" שהובא בנימוק הראשון של הרא"ש].
4.
המשך דברי הרא"ש:
וגם אני אומר דטעם קבע עיקר כדאיתא בירושלמי ולא ידענא מאיזה טעם יכשירו רבנן היכא דסמך הסכך על כרעי המטה ואין מכרעי המטה עד הגג עשרה דירה סרוחה היא
הלכך נראה דר' יהודה לפרושי דברי ת"ק אתא וליכא הכא פלוגתא:
בסופו של דבר הרא"ש פוסק כרבי יהודה בגלל נימוק שונה לחלוטין. הוא טוען שאין מחלוקת במשנה, אלא רבי יהודה בא לבאר את דעת "תנא קמא".
5.
וראה ב"מתיבתא", שם, שם, שיש ראשונים שפוסקים כרבנן ["תנא קמא"] במשנתנו [כך מסביר ה"ערוך לנר" שסובר הרמב"ם]. זה מתאים לכלל שהלכה כ"תנא קמא" - בדרך כלל. וכן בגלל ששיטת רבי יהודה היא שסוכה צריכה להיעשות באופן של דירת קבע ואילו להלכה נפסק שסוכה צריכה להיעשות באופן של דירת ארעי. משמע שהנימוק האחרון "גובר" על הנימוקים שהביא הרא"ש - לפי ראשונים אלה!
6.
הערה: ראינו לעיל כמה כללי פסיקה והשאלה היא כיצד מיישבים ביניהם, ובעיקר כיצד מיישבים את השיטה הפוסקת כחכמים ולא כרא"ש.
7.
ונראה להסביר שמי שפוסק כ"תנא קמא" כי הכלל הוא שהלכה כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה, ובכך שהגמרא דנה בדברי רבי יהודה [2 הנימוקים של הרא"ש] אין קושי, מכיוון שבש"ס - באופן כללי ובכמה סוגיות - נפסק שהלכה כרבי מאיר [במשנה הראשונה במסכת סוכה] שסוכה צריכה להיות דירת ארעי ולא כשיטת רב יהודה.
7.1
זאת אומרת, הפסיקה המכריעה היא לפי מה שמוכח מסוגיות נוספות למרות שבסוגייתנו מוכח שבאופן ספציפי הלכה כרבי יהודה [כשיטת הרא"ש].
7.2
נוכל להסיק מכאן שהיו כמה שלבים בעריכת הגמרא [או שהיו אלה שתי תקופות שונות ועורכים שונים], קודם פסקו בכל סוגיה בפני עצמה ואחר כך פסקו [מלאכת "עורך הגמרא" הסופי-האחרון] לפי המשתמע מכלל הסוגיות בש"ס.
