מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אם התיר בבא בן בוטא לסמוך בהמת חולין בעזרה ואיך עשה כן

ביצה כ ע"א

ואותו היום גברה ידם של ב"ש על ב"ה ובקשו לקבוע הלכה כמותן, והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע וכו' ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך וכו'. [וכה"ג אי' בגיטין (נז.) דהיה שם "זקן אחד" מתלמידי וכו' ע"ש, ועי' בנדרים ספ"ח (סו:) בעובדא עם בבא בן בוטא, וע"ש בפי' הרא"ש שכ' דהיה "גדול הדור" ע"ש].
 

(א)

וכ' תוס' בע"ב וז"ל, ותימה הא אין מביאין חולין בעזרה, וי"ל דלאו דוקא "בעזרה" אלא ב"הר הבית", עכ"ל ע"ש. וכ"כ בחידושי הרשב"א וז"ל, והעמידן בעזרה, כלומר בעזרת ישראל, אבל בעזרת כהנים לא, דהוי להו חולין בעזרה וכו', עכ"ל ע"ש. והיינו דס"ל דמש"כ בב"ב (פא:) ובמנחות (מח.), ושם (פ:) ובעוד דוכתי "הא קא מעייל חולין לעזרה" דאסור לעשות כן, היינו שעצם ההכנסה לעזרה אסורה ואפי' אם אינו מקריבו שם כלל ג"כ אסור. וכדס"ל לרש"י בתמורה (כג.) בד"ה יאכלו וכו' יעו"ש, ולר"ן בפ"ק דנדרים (ט:) בד"ה מביאה חולין וכו', ולרשב"ם בב"ב (פא:) בד"ה דלמא וכו', דהאיסור "להכניס" חולין לעזרה היינו בהכנסה בעלמא ואפי' אם אינו "מקריבו" ג"כ אסור.
 

(ב)

אולם מאידך יעוי' בתוס' בב"ב שם דס"ל דבדבר שאין עושים בו "הקרבה" כלל על המזבח אין איסור להכניסו לעזרה, דאל"כ אסור לכהן להיכנס לעזרה עם "בגדי חול" וכו' ע"ש. וכ"כ תוס' בחולין (קל:) עד"ז דרק בדבר דהוי "דרך קדושה" ולהכשיר את קרבנו אסור להכניסו לעזרה שלא לצורך בעודו "חולין", וכן בתמורה (כג.) כ' תוס' עד"ז דרק כשעושה בו "עבודה" אסור. וכ"כ תוס' במנחות (פ:) עד"ז ע"ש. וכ"כ תוס' שם לעיל (כא:) עד"ז דמותר להכניס "חבלי חולין" לעזרה ע"ש.

וביותר יעוי' בתוס' ברפ"ו דפסחים (סו:) דס"ל דאם אינו עושה שום מעשה שעושה בקרבנות שיראה כמקריב חולין לגבוה שרי להכניסו, והיינו אע"פ דהוי דבר שבעלמא קרב למזבח, יעו"ש. והיינו דס"ל לכל הני תוס' דעצם ההכנסה מותר ורק להקריבו או אם עושה מעשה "שנראה שמקריבו" הוא דאסור.

ודלא כרש"י בתמורה, והר"ן בפ"ק דנדרים, והרשב"ם בב"ב, דאף "הכנסה" בעלמא אסור.

ונר' דה"נ ס"ל לתוס' הכא כוותייהו מדהק' רק איך הביאו בבא בן בוטא לחולין בעזרה ואע"פ שלא "הקריבום" כלל. אולם מאידך י"ל דס"ל ככל הני תוס' דדוקא כשנראה "כמקריב" חולין בעזרה אסור ולא בהכנסה בעלמא, דהא הכא איירי "שסמכו" על הני בהמות בעזרה וא"כ היה נראה להדיא שמקריבים אותם לקרבן ולזה הק' איך הביאום לשם הא הוי "חולין", דהא היה נראה שמקריבים אותם ואע"פ דהוי "חולין" ובכה"ג אסור. אולם בעלמא דלא נראה וכו' שפיר י"ל דס"ל דליכא שום איסור בהבאת חולין לעזרה, ודו"ק.

וע"ע ב"משנה למלך" בפ"ב דשחיטה ה"ג שהאריך לדון ולפלפל טובא בהאי איסורא אי הוי מה"ת או מדרבנן, ואי הוי "בהכנסה" בעלמא או רק "בהקרבה" ע"ג המזבח, ובדעת הרשב"א והריטב"א הכא ובב"ב שם דליכא איסור "בהכנסה" בעלמא כ"א במידי דעביד כעין "הקרבה", וכדס"ל לתוס' בכל הני דוכתי. ומשא"כ דעת רש"י בתמורה שם דאף במידי דלא עביד כעין הקרבה איכא איסורא וכו' עכ"ד, יעוש"ה בכ"ז.
 

(ג)

ועכ"פ מבואר בתוס' וברשב"א דס"ל דכל הני "צאן קדר" שהביא בבא בן בוטא לעזרה או להר הבית הוי של "חולין" ולא "הקדישם" לשם "קרבן" כלל. אולם לא כן ס"ל לי"מ, דיעוי' ברשב"א שכ' די"מ דהקדישם לכל מי שיבוא וירצה להביא "עולה" יעו"ש. וא"כ הניחא לי"מ אתי שפיר מה שאמר בבא ב"ב דכל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך דהא היה קרבן עולה דמצוה מה"ת לסמוך עליו, אולם לתוס' והרשב"א דהוי חולין ולא הקדישו כלל צ"ע איך אמר כן הא אף לב"ה אסור מדרבנן לסמוך בהמה ביו"ט ורק במקום מצוה התירוהו ולא בעלמא, וצ"ע.
 

(ד)

אולם י"ל דהוי בגדר ד"עת לעשות לה' הפרו תורתך", דפעמים כשרוצים להפר לתורה יש כח ביד "גדולי הדור" להתיר איסורים כדי שעי"ז גופא לא יפרו את התורה במשך הדורות, וכדאשכחן ברפ"ט דברכות (נד.) במשנה דהתקינו שיהיה אדם שואל את חבירו בשם שנא' והנה בועז וגו', ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה', ויעו"ש בגמ' בספ"ט (סג.) דאמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש, ומסיפיה לרישיה מדריש, מרישא לסיפא וכו', מסיפא לרישא מדריש "הפרו תורתך" משום "עת לעשות לה'", ופירש"י וז"ל, הפרו תורתו עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת "איסור" הבמות, משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה, עכ"ל יעו"ש.

וכן יעוי' ברפ"ז דיומא (סט.) דבגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור וכו', והתניא בכה' בטבת וכו' לבש שמעון הצדיק "בגדי כהונה" וכו' וכל הלילה הללו הולכים מצד זה וכו', ואב"א עת לעשות לה' וגו', ופירש"י כשבא עת לעשות דבר לשמו של מקום מותר להפר בו תורה, עכ"ל יעו"ש. וא"כ מבואר כנ"ל. [אולם יעו"ש בר"ח שבי' באופ"א, וצ"ע]. וכן יעוי' בפ"ה דגיטין (ס.) דר' יוחנן ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב שום דבר הלכה גמ' ואגדה וכו', אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך וכו', ופירש"י וז"ל, ואם בא עת לעשות תקנה לש"ש הפרו ד"ת לשעה הצריכה, עכ"ל יעו"ש. ומבואר כנ"ל. וכן יעוי' ברש"י בפ"ק דכריתות (ח.) בד"ה נכנס לב"ד וכו' שכ' דאע"פ שהיקל על ד"ת, עת לעשות לה' הוא, שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא וכו', עכ"ל ע"ש. ועוד אשכחן כה"ג.

וא"כ ה"נ י"ל הכא דהא דהתיר בב"ב לאיסור דרבנן של "השתמשות" בבע"ח ביו"ט "בסמיכה" בבהמת חולין "לפי שעה" כדי לקבוע עי"ז הלכה לדורות כב"ה, הוי בבחינת "הפרו תורתך" משום "עת לעשות לה'", שכן אותו היום "גברה ידם" של ב"ש על ב"ה ובקשו לקבוע הלכה כמותן, ובכה"ג ס"ל לבב"ב דמותר להתיר "איסורים" כדי לקבוע הלכה כב"ה לדורות, והבן בס"ד.
 

(ה)

אולם ביותר י"ל, דכיון שע"י הוראתו דבב"ב לסמוך כל צאן קדר בעזרה ביו"ט ואפי' של חולין הוקבע ה' כב"ה על כן גם זה נחשב ממש מצוה "להעמיד הדת על תילה" שעי"ז יהיה ה' כב"ה כדבעי, וא"כ שפיר התירו בב"ב שכן בעצם "הסמיכה" על החולין קבעו ה' כב"ה, ואע"פ שלא קיימו בזה מצ"ע מה"ת דסמיכה מ"מ קיימו בזה מצוה לקבוע הלכה כב"ה דודאי נחשב ג"כ מצוה, וא"כ לא עברו איסור כלל אפי' "לפי שעה", דבמקום "מצוה" לא אסרו רבנן "להשתמש" בבע"ח ביו"ט, והבן בס"ד.