הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כיצד חכמים הכשירו סוכה גזולה מהתורה
סוכה לא ע"א
תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים. רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין.
אמר רב נחמן: מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו. ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. אי קרקע נגזלת - סוכה גזולה היא, ואי נמי קרקע אינה נגזלת - סוכה שאולה היא. ורבנן לטעמייהו, דאמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. וקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא. אבל גזל עצים וסיכך בהן - דברי הכל אין לו אלא דמי עצים.
1.
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה כה:
סוכה ח שאולה כשרה וכן ט הגזולה כשרה,
כיצד אם תקף על חברו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה יצא שאין הקרקע נגזלת,
ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה יצא,
תקנת חכמים היא שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד, ואפילו גזל נסרים והניחן ולא חברן ולא שינה בהן כלום יצא,
העושה סוכתו ברשות הרבים הרי זו כשרה.
2.
כסף משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה כה:
[כה] וכן הגזולה כשרה וכו'. פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת
וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר ב"ד הפקר.
ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת:
יוצא מדבריו שעל ידי סמכות חכמים לבצע "הפקר בי"ד הפקר", כלומר,לקבוע שהעצים הגזולים כבר לא שייכים לבעלים המקורי, הרי שהסוכה כבר לא מוגדרת כ"גזולה", ולכן היא כשרה! [אבל כנראה שהיא לא "מהדרין"!]
3.
אור שמח הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה י:
דכיון דרבנן הקנו לו ונתנו לו רשות להשתמש בה ולהיות שלו, עדיפא רשות שיש לו מחכמים אבות האומה מן הרשות שנותן לו הבעלים עצמו להשתמש בה בתורת שאלה, והוי כשאולה דיצא בסוכה, ופשיטא דגזולה לא הוי, דודאי יש בכח חכמים לתת רשות השתמשות, דאל"ה יהיה אסור להשתמש תמיד מתורת גזולה, ופשוט.
הוא לא משתמש עם הכלל של "הפקר בי"ד הפקר", אלא במושג של נתינת רשות. חכמים ["חכמים אבות האומה"] רשאים לתת לו רשות להשתמש בסוכת חברו אף אם החבר לא מסכים, ולפי מי שסובר [שיטת חכמים שחולקים על רבי אליעזר] שיוצא ידי חובה בסוכה שאולה אזי יצא ידי חובתו גם בסוכה שחכמים נתנו לו רשות להשתמש בה!
3.1
המשך דבריו:
והנה בעיקר הספק שחקרו הפוסקים הרבה בהא דתקנו רבנן קנינים אם מועיל גבי דאורייתא, והאריכו הרבה, ובראשם המחנה אפרים בקנין משיכה סימן ב', וגם אנכי דברתי מזה בחדושי ב"ק וב"מ בס"ד...
הוא תולה את דבריו לשאלה הכללית יותר, האם קנייני דרבנן מועילים לדינים דאורייתא. [הדוגמא הידועה היא האם אפשר לקדש אשה קידושין דאורייתא עם כסף שנקנה בקניין דרבנן].
אמנם נראה שדבריו האחרונים קשורים קשר הדוק וברור לסעיפים 2 ו 3 לעיל.
4.
חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף לא עמוד א: [עוסק בגדרי "מצוה הבאה בעבירה"]
תנו רבנן סוכה גזולה כו'. ואסיקנא דפליגי בשתקף את חברו והוציאו מסוכתו דרבי אליעזר סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא בסוכה שאולה ורבנן סברי אדם יוצא בסוכה שאולה.
והקשו בתוספות מ"מ כיון שתקפה מחברו הא איכא מצוה הבאה בעבירה,
ותירצו דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שהוא בא לרצות כגון קרבן שופר ולולב וכיוצא בהם,
אבל בסוכה שאין בה ריצוי ליכא משום מצוה הבאה בעבירה,
כוונתו היא שהכלל של מצוה הבאה בעבירה מתייחס רק לעבירה שנעשית בגוף חפץ שנועד לקיים מצוה ש"בא לרצות", ומביא לדוגמא את הקורבנות; שופר ולולב. והוא מסביר שמצות סוכה לא נועדה "לרצות".
ומסביר המהדיר [ריטב"א מהדורת מוסד הרב קוק] בהערה 227, שעל ידי הלולב מהללים ומשבחים לה' [בשם הרמב"ן ותוס' רבנו פרץ]. ואולי יש לומר כך כנראה גם לגבי השופר [שממליכים את ה' בתקיעת שופר]. ורק באלה שייך לומר "מצוה הבאה בעבירה". זאת אומרת שרק במצוות "חשובות" ומיוחדות שמהללות את ה' או שבאות לצורך כפרה אזי המצווה צריכה להיעשות באופן שלא מתבסס בשום צורה על ביצוע "עבירה".
4.1
עד כאן משמע שבמיון המצוות לסוגים שונים יש כאן סוג מיוחד מצוה שבאה לריצוי [על כל משמעויותיה].
5.
והריטב"א דוחה את הנ"ל:
ולא נראה דהא בירושלמי חששו למצה של טבל ולמצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה וכדכתיבנא התם,
הוא מוכיח מהירושלמי שגם לגבי מצה - שלא מתאימה להגדרה של מצוה הבאה "לריצוי" - אומרים את הכלל של "מצוה הבאה בעבירה".
6.
הוא מביא את הסברו:
אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותיה דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה, והרי הוא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך, כנ"ל.
הכלל שלו הוא ש"מצוה הבאה בעבירה" שייכת רק כאשר קיום המצוה נובע מקיומה של העבירה [כך נראה בכוונתו]
7.
המשך דבריו לגבי הגוזל עצים [ולא סוכה שלימה]:
אבל גזל עצים וסכך בהם אין לו אלא דמי עצים. פי' ואף על גב דמדאורייתא פסולה דהא ליכא אלא יאוש ולא קניה והתורה אמרה תעשה לך משלך, השתא דתקון רבנן בגוזל מריש ובנאו בבירה דקני ליה ונותן דמים לבעלים הרי העצים האלו שסיכך בהם קנויים לו מדרבנן מתקנת מריש ואין עליו אלא חוב דמיהם שחייב לבעלים והרי הוא כחוב דעלמא ומשלך קרינן ביה,
וליכא נמי משום מצוה הבאה בעבירה דהא קנינהו מקמי מצוה,
מיהו קשיא לי לפום האי שיטתא דידן למה לי למיכתב קרא למעוטי גזולה תיפוק לי משום מצוה הבאה בעבירה דהא כל היכא דלא קני לה מקמי מצוה דהוי גזול הא איכא משום מצוה הבאה בעבירה, בשלמא לולב לא קשיא לי דהתם אצטריך לכם למעוטי שאול אלא גבי סוכה שהיא כשרה בשאולה קרא למעוטי גזולה למה לי,
וי"ל דהיא גופא קמ"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מצוה הבאה בעבירה סד"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ"ל,
[תדע] דכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מצוה הבאה בעבירה דאי לא הא קנייה ביאוש ושינוי רשות דהקדש ושלך קרינא ביה אלא ודאי כדאמרן.
8.
וראה ב"מתיבתא", הערה יב, שמוסיף שאלה, כיצד אומרת הגמרא שאם תוקפו יוצא ידי חובת סוכה מדין סוכה שאולה, והרי בסופו של דבר מדובר שאין הבעלים מעוניינים להשאיל לו.
8.1
וב"ערוך לנר" מסביר, שמכיוון שהתורה התירה סוכה שאולה לא מחלקים בהם אם מסכים להשאיל לו או לא, וה"פני יהושע" אומר, שהתורה - כשהתירה סוכה שאולה - התכוונה שהיא מתירה כל סוכה שאינה בגדר גזולה. אולי דומה לדברי ה"אור שמח" לעיל.
