הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אתרוג - מפי הקבלה; אמורא חולק על תנא; "היה רבי מאיר אומר"
סוכה לה ע"ב
גמרא. תנו רבנן: +ויקרא כג+ פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג. - ואימא פלפלין? כדתניא, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר +ויקרא יט+ ונטעתם כל עץ איני יודע שהוא מאכל? מה תלמוד לומר עץ מאכל - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר +דברים ח+ לא תחסר כל בה! -
התם משום דלא אפשר. היכי נעביד? ננקוט חדא - לא מינכרא לקיחתה, ננקוט תרי או תלתא - (אחד) +מסורת הש"ס: [פרי אחד]+ אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות, הלכך לא אפשר.
רבי אומר: אל תקרי הדר אלא הדיר, מה דיר זה - יש בו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, הכי נמי - יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין. - אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין? -
אלא הכי קאמר: עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים.
רבי אבהו אמר: אל תקרי הדר אלא (הדר) - דבר שדר באילנו משנה לשנה.
בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא (אידור), +מסורת הש"ס: [הדור]+ שכן בלשון יווני קורין למים (אידור) +מסורת הש"ס: [הדור]+ ואיזו היא שגדל על כל מים - הוי אומר זה אתרוג.
1.
הערה כללית לגבי כל הסוגיה:
האם הדרשה ש"פרי עץ הדר" הוא אתרוג היא דרשה יוצרת, שרק בעקבות הדרשה ידעו שיש לקיים את המצוה דווקא באתרוג, או לא, אלא בני ישראל קיימו את המצוה באתרוג כבר מימות משה רבנו, ובסוגייתנו חז"ל מחפשים לזה מקור ["אסמכתא"?].
2.
חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף לה עמוד א:
גמרא תנו רבנן פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין.
פי' והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שעשו מימות משה,
אבל לפי שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג שפריו ועצו שוה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג
אקשינן דודאי אי מהא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה,
ופרקינן דודאי הוכחה גמורה היא דפלפלין ליכא למימר דפרי אחד אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג,
וכן הא דאמרינן זה הדיר עד שיבואו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר באילנו משנה לשנה
לא שיהא זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך,
אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג
ואתרוג לשון חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד על סימניו.
משמע מדבריו שכל הדרשות בסוגייתנו אינן מוכרחות, וקיום המצוה דווקא באתרוג הוא על סמך הקבלה-מסורת: "אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג".
ראה גם ב"מתיבתא", הערה א.
2.1
לכאורה, לפי דבריו היה צריך לומר שהדין של אתרוג הוא "הלכה למשה מסיני", והדרשות השונות הן "אסמכתא".
3.
הקדמת הרמב"ם למשנה:
וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותן בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני,
אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני,
שאין אנו אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני,
לפי שכבר קדם שהכלל אצלינו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו.
וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני...
הרמב"ם מדגיש באופן מיוחד שהגדרת "פרי עץ הדר" כאתרוג לא נחשב כ"הלכה למשה מסיני". כנראה שהוא מתכוון לכך, שבסוגייתנו הגמרא מוכיחה את הגדרת האתרוג מפסוקים.
3.1
ונראה שהוא סובר שהדרשות בגמרא הן הכרחיות, ולא כריטב"א. או אולי הוא מתכוון שהם באמת "אסמכתא", ולפי דבריו גם אם יש "אסמכתא" לדין מסויים גם אז אין הדין מוגדר כ"הלכה למשה מסיני", ולפי הרמב"ם כנראה שרק "אסמכתא בעלמא" מתיישב לדין שמוגדר כ"הלכה למשה מסיני".
4.
הקטע הראשון בגמרא:
גמרא. תנו רבנן: +ויקרא כג+ פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג. - ואימא פלפלין? כדתניא, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר +ויקרא יט+ ונטעתם כל עץ איני יודע שהוא מאכל? מה תלמוד לומר עץ מאכל - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר +דברים ח+ לא תחסר כל בה! -
התם משום דלא אפשר. היכי נעביד? ננקוט חדא - לא מינכרא לקיחתה, ננקוט תרי או תלתא - (אחד) +מסורת הש"ס: [פרי אחד]+ אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות, הלכך לא אפשר.
הביטוי "היה רבי מאיר אומר" משמעו שחכמים חולקים עליו.
4.1
הוכחה לנ"ל:
הלכות רי"ץ גיאת הערות יצחק ירנן הלכות לולב עמוד קכח:
ע"א. ודע דבסוגיא ההיא מייתי הש"ס ברייתא דהיה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ איני יודע שהוא עץ מאכל מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין ללמדך שפלפלין חייבין בערלה וכו'.
ותמה בס' תוספות יום הכפורים (ביומא דף פ"א) על הרמב"ם שהשמיט דין זה, ומתרץ דמדאיתא בברייתא היה רבי מאיר אומר משמע דרבנן פליגי ופטרי פלפלין מערלה ופסק הרמב"ם כחכמים עיי"ש...
ולכן לפעמים הרמב"ם לא מזכיר את מה שהובא בסגנון זה בשם "היה רבי מאיר אומר".
5.
הקטע הבא בגמרא:
רבי אומר: אל תקרי הדר אלא הדיר, מה דיר זה - יש בו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, הכי נמי - יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין. - אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין? -
אלא הכי קאמר: עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים.
רבי אבהו אמר: אל תקרי הדר אלא (הדר) - דבר שדר באילנו משנה לשנה.
בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא (אידור), +מסורת הש"ס: [הדור]+ שכן בלשון יווני קורין למים (אידור) +מסורת הש"ס: [הדור]+ ואיזו היא שגדל על כל מים - הוי אומר זה אתרוג.
הברייתא מביאה 3 דעות לגבי אופן דרשת הפסוק, שפרי עץ הדר הוא אתרוג.
וקשה, כיצד האמורא רבי אבהו חולק על תנאים, וכן קשה, שדעתו של בן עזאי היתה צריכה להיות מוזכרת ראשונה - לפי סדר הדורות.
6.
כפות תמרים מסכת סוכה דף לה עמוד א:
רבי אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר שדר כו'. ק"ק איך רבי אבהו שהוא אמורא חולק על התנא
יש לומר דתרי תרי אמוראי הוו אליבא דרבי מר אמר דרבי דרש לשון דיר ורבי אבהו אמר דר' דריש לשון דר באילנו משנה לשנה ...
הוא מיישב שרבי אבהו מתכוון לומר שכך אמר "רבי" [בסוגייתנו מדובר על רבי יהודה הנשיא] - כדברי רבי אבהו. ואת הדעה הראשונה בשם "רבי" אמר אמורא אחר. ואולי לפי דבריו ניתן לומר שהדבר נכון גם במקרים אחרים כשהגמרא מצטטת דברי תנא - שלא ממשנה/ברייתא - ומנסחת "רבי... אומר..." [ולא "אמר רבי..."] הכוונה, שכך אומר אמורא בשמו של אותו "רבי..."
7.
ראה על הנ"ל ב"מתיבתא", הערה יט, בשם ה"יד מלאכי":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רנו:
מצינו להכריתות גופיה בימות עולם ש"ג סי' י"ז שבהדיא כתב דבדרשת הפסוק רשאי האמורא לחלוק על התנא ...
כלומר, אמורא רשאי לחלוק על תנא באופן דרשות הפסוקים. אם מדובר באסמכתא לדין ידוע ניתן להבין זאת, אבל אם מדובר בדרשה הכרחית קצת קשה, אלא אם נאמר [בדומה קצת לדברינו בפיסקה הקודמת] שהאמורא אמר את דבריו לאור דברי תנא אחר.
7.1
ועדיין קשה, מדוע דברי בן עזאי [שחי קודם ל"רבי"] הובאו אחרונים. ואולי כי דרשה זו נראית כמסקנה לשיטת "עורך הגמרא". וראה ב"מתיבתא" שיש בזה שינויי נוסחאות שהופכים את דעות בן עזאי ורבי אבהו.
7.2
ולעניין זה שהתורה משתמשת במילה יוונית ראה ב"מתיבתא", הערה כא.
8.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רנו
הוא מרחיב בקשר לדבריו בסעיף 7 לעיל:
ותנא מייתי לה מהכא, דרך הש"ס למימר הכי היכא שהאמורא יליף איזה דבר מפסוק א' והתנא מייתי לה מקרא אחרינא כמו שתמצא בריש פ"ב דביצה דף ט"ו ב' ושמואל מייתי סמך לעירובי תבשילין מקרא דזכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו וקאמר תלמודא שם ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ע"ש
ופירש"י ז"ל כן דרך שיטת הש"ס כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא
ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראים למדוהו מכאן והתנא למד מכאן עכ"ד...
