מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
ביסוד פלוגתת רב ושמואל אם קיבל בעל החצר לשמור השור אי אזלי' בממון אחר הרוב או לא
ביצה מ ע"א
דף מ. איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו לו, ושמואל אמר כרגלי המפקיד. לימא רב ושמואל דאזדו לטעמייהו דתנן אם הכניס ברשות בעל החצר חייב, רבי אומר לעולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור, וא"ר הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים, ושמואל אמר הלכה כרבי וכו', וערש"י בזה.
(א)
ויל"ע ליסוד פלוגתת ת"ק ורבי כשאמר לו בעה"ב שיכניס שורו אם קיבל בעה"ב ע"ע שמירת "נזקיו" או לא. וכן מ"ט ס"ל לרב כת"ק ושמואל כרבי.
ויל"פ דאזלי רב ושמואל לשיטתם ברפ"ה דב"ק (מו:) ובב"ב (צב:) דנחלקו אם אזלי' ב"ממון" אחר הרוב או לא. דרב ס"ל דגם בממון אזלי' בתר רוב, ושמואל ס"ל דכי אזלי' בתר רובא באיסורא ולא בממונא יעו"ש. וא"כ י"ל דכו"ע ס"ל דרוב בנ"א שנשאלים אם אפשר להכניס שור לחצר שלהם ומשיבים שאפשר להכניסו דע"כ דנתכוונו בזה גם לשמור על שור זה "שלא יזיק" אחרים ולא רק "שלא ינזק", ולזה ס"ל לת"ק דאם השור הזיק אחרים חייב בעל החצר בנזקיו מדקיבל ע"ע "שמירת נזקיו", דאזלי' "בתר רוב" בנ"א שמכוונים בזה לשמור עליו גם שלא יזיק. ולזה ס"ל לרב דהלכה כת"ק בזה, מדס"ל דגם בממון אזלי' בתר רוב.
אולם רבי ס"ל דלא אזלי' בממונא בתר רוב ולכן ס"ל דלעולם אינו חייב עד שיקבל וכו', דנהי דרוב בנ"א אכן מתכוונים בזה לשמור עליו אף שלא יזיק מ"מ כיון דבממון לא אזלי' בתר רוב א"כ יכול לומר דאני "מהמיעוט" שלא מתכוונים בזה לשמור עליו והמוציא מחבירו עליו הראיה. ולזה ס"ל לשמואל דהלכתא כרבי מדס"ל בעלמא כנ"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב והמע"ה, והבן בס"ד.
אולם לפי"ז יל"ע בדכ' בגמ' הכא "לימא רב ושמואל דאזדו לטעמייהו" וכו', הא למש"נ אינו ענין להכא כלל, די"ל דדוקא גבי שמירה ס"ל לשמואל דה' כרבי דאינו חייב עד וכו' כיון דממון שאני ומשא"כ בעלמא ס"ל דכל שנמצא ברשות חבירו ה"ה כשלו לכל דבר וא"כ אינו "לשיטתו" כלל, ומ"ט לא דחתה הגמ' כן דשמואל אמר אנא דאמרי אפי' כרבנן וכו' ורק התם מדהוי "ממון" אזלי' לחומרא וכו'. ונהי דדחתה הגמ' באופ"א דעד כאן וכו' אלא דניח"ל וכו', מ"מ הול"ל גם כנ"ל דממון שאני. וי"ל דדחייה זו הוי רק אליבא דשמואל ולא אליבא דרב ולכן לא הזכירה הגמ' לזה מדשייך רק לשמואל, ודו"ק.
(ב)
וה"נ נר' מרפ"ג דב"ק (כז.) דס"ל לרבי כשמואל, דיעו"ש במשנה שכ' המניח את "הכד" ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור, ואם הוזק בה בעל "החבית" חייב בנזקו. ובגמ' פתח בכד וסיים בחבית, ותנן נמי זה בא בחביתו וזה בא בקורתו וכו', א"ר פפא היינו כד היינו חבית, למאי נפק"מ "למקח וממכר" וכו' דרובא קרו לה לכדא כדא וכו' מהו דתימא זיל "בתר רובא" קמ"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב. [ויעו"ש בתוס' דהק' מ"ש מדיני נפשות דהולכים אחר הרוב והוי כ"ש וכו' ע"ש]. והיינו דזהו דכ' רבי במשנה המניח את "הכד" וכו' בעל "החבית", לחדש דלא אזלי' בממון בתר רוב ולכן יכול המוכר ליתן ללוקח כד ואע"פ שרוצה חבית ואי"צ לילך בתר רוב בנ"א שקוראים לכד "כד" וכו' ע"ש וברש"י, וע"כ דס"ל לרבי שסידר המשניות כוותיה דשמואל בזה, דאל"כ ליכא למימר כנ"ל דזהו שכ' "כד" ואח"כ "חבית", דאדרבה לדידיה הולכים גם בממון בתר רוב וע"כ שאין המוכר יכול ליתן לו כד אם הלוקח ביקש חבית. אע"כ דס"ל לגמ' בדעת רבי דלא הולכים בממון בתר רוב.
וא"כ שפיר יל"פ הכא דזהו דס"ל לרבי דאינו חייב עד שיקבל ע"ע לשמור השור, מדס"ל דלא הולכים בתר רוב, וכן לדס"ל לשמואל כוותיה כשיטתיה הנ"ל, והבן.
אולם נר' דליכא ראיה "מסתימת" רבי במשנה דהכי ס"ל, דאשכחן בכמה דוכתי דסתם רבי כחד תנא ובגמ' נתבאר דלא ס"ל לרבי כוותיה. ומ"מ נר' דלמש"נ דס"ל לרבי כשמואל אתי שפיר בדסתם במשנה שם כוותיה.
(ג)
אולם יעו"ש בב"ק ברפ"ה (מו.) במשנה שכ' שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה וכו' משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד וכו'. ובגמ' א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקים, אבל חכ"א זה כלל גדול בדין המע"ה, ל"ל למימר "זה כלל גדול בדין", איצטריך וכו' דאיכא לאשתלומי מיניה רב אמר ה"ז מקח טעות "זיל בתר רובא" וכו', ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך "ולא אזלינן בתר רובא", כי אזלי' בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אלא המע"ה. תנ"ה שור שנגח את הפרה ונמצא וכו' משלם ח"נ לפרה ורביע נזק לולד דברי סומכוס, וחכ"א המע"ה יעו"ש.
וא"כ מבואר להדיא דסתימת המשנה כוותיה דרב דגם בממון אזלי' בתר רובא ולכן משלם ח"נ וכו' ודלא כשמואל דהמע"ה. וא"כ צ"ע בדעת רבי כמאן ס"ל בזה, דלעיל ברפ"ג מבואר בגמ' דס"ל בדעת רבי כוותיה דרב דאזלי' בתר רוב ומאידך ברפ"ה מבואר דסתם במשנה כוותיה דשמואל, וצ"ע. ושמא אמוראי נינהו אליבא דרבי.
אולם אכתי צ"ע, דהא במשנה ברפ"ה מוכח דסתם רבי כוותיה דרב מדכ' דמשלם ח"נ לפרה וכו' ולא כשמואל דהמע"ה, וא"כ איך אפ"ל דברפ"ג סתם כוותיה דשמואל, דאפי' את"ל דס"ל כשמואל בזה מ"מ מדסתם במקו"א דלא כוותיה א"כ א"א שיסתום במקו"א איפכא, וכברפ"ק לעיל בביצה (ב:) שכ' מכדי מאן סתמיה למתני' רבי, מ"ש בשבת דסתם כר"ש ומ"ש ביו"ט דסתם כר"י וכו' ע"ש, וברש"י, והיינו דא"א שיסתום ב' משניות כתרי מ"ד. וא"כ מדמבואר להדיא ברפ"ה דסתם במשנה כרב א"כ מהו דאמרי' בגמ' ברפ"ג דמש"כ במשנה "כד וחבית" מדרצה לסתום כשמואל, וצ"ע.
ועכ"פ לפי"ד המ"ד ברפ"ג דדעת רבי כוותיה דשמואל, שפיר יל"פ דזהו דס"ל לרבי הכא דאינו חייב עד שיקבל עליו לשמור, מדלא אזלי' בתר רוב, ודו"ק.
(ד)
וה"נ יל"פ בדאי' בפ"ד דגיטין (מה.) ובפ"ב דקידושין (מו:) ועוד דאיתמר המקדש אחותו רב אמר מעות חוזרים דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם "פיקדון" וכו', ושמואל אמר מעות מתנה דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם "מתנה" יעו"ש.
ויל"פ דיסוד פלוגתתם תלוי בשיטתם הנ"ל, דלכו"ע דעת ואומדנת רוב בנ"א דכיון שיודע שאין קידושין תופסין באחותו גמר ונתן לשם "פיקדון", ולזה ס"ל לרב דיכול האח "להוציא" כסף זה מאחותו מדאזלי' בתר רוב בנ"א שאין נותנים אותו לשם "מתנה" ולכן יכול לטעון דאנא מרוב בנ"א שלא נותנים לזה לשם מתנה כ"א לשם פיקדון. וכשיטתיה דרב דגם בממון אזלי' בתר רוב. אולם שמואל ס"ל דמעות "מתנה" מדס"ל דבממון לא אזלי' בתר רוב ולכן אע"פ דרוב בנ"א אכן נותנים לשם "פיקדון" מ"מ לא אזלי' בתריה ויכולה אחותו לעכבו אצלה ולומר דאחיה הוי מן ה"מיעוט" שנותנים לשם מתנה ואין בידו להוציאו ממנה מכח "רוב", והבן בס"ד.
