מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם אין מסיחין בסעודה בזה"ז ובדין שומר פתאים ה'
תענית ה ע"ב
דף ה: ר' נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, א"ל ר"נ לר"י לימא מר מילתא, א"ל הכי א"ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה, ופירש"י כשיוציא הקול נפתח אותו כובע שע"פ הקנה וכו' ע"ש. וכה"ג איתא בפ"י דפסחים (קח.) שכ' דפרקדן לא שמיה הסיבה, וכן הסיבת ימין לא שמיה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה, ויעו"ש ברש"י דקאי "אפרקדן" שמתוך שצווארו שוחה לאחוריו וכו' ע"ש, וברשב"ם בזה.
(א)
וכ"ה ברמב"ם בפ"ז דברכות ה"ו, ובטושו"ע בה' ברכות שבסעודה (סימן קע' ס"א) דאין מסיחין בסעודה. ויעו"ש בטור ב"פרישה" שכ' דלא ראיתי נזהרים בזה, וי"ל דה"ט דהוי דוקא לדידייהו שהיו אוכלים בזמנם כשהן "מסובין" על צד שמאל ואז הושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה וממילא כשמדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנו הראוי ליכנס לושט יפול לקנה "ויסתכן", משא"כ בזה"ז שאנו אוכלים "ויושבין" בשוה שאין לחוש כ"כ לזה, ולכן האידנא לא נזהרים בזה. מיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום, עכ"ד הפרישה יעו"ש. ויעו"ש בא"ר שהביאו.
וכן יעו"ש בברכ"י שכתב וז"ל, אין וכו', כל ימי נצטערתי ע"ז דחזינן לרבנן קשישאי דלא זהירי בזה וכו', ושנות דור ודור הם המדברים ואינהו אכלי ולא "ניזוק" אדם וכו', ההיתה כזאת? והיה בלבי "כאש בוערת". אך זה היום מצאתי בס' א"ר בשם הפרישה שבזמנם היו "מסובים" ושכיח "הזיקא", והאידנא יתובי יתבינן כולם שוים וכו', וגברא רבא אמר מילתא דמיתבא דעתא ומסתברא כוותיה. ולפי"ז בליל פסח כשהוא "מיסב" יש להיזהר ביותר לקיים דברי חכמים, עכ"ד מרן החיד"א ז"ל.
אולם יעו"ש ב"שיורי ברכה" שכ' דמהשו"ע מוכח איפכא, דיעוי' בסימן קסז' (סי"א) שכ' דהאידנא אין אנו רגילים בהסיבה, ע"ש ובב"י, ואפ"ה כ' השו"ע שם דאין מסיחין בסעודה, דמשמע דהיינו גם לדידן דלא נוהגים בהסיבה, ודלא כש"כ הפרישה. אך מה נעשה דלא אייתי איניש אשר זהיר בזה וכש"כ הפרישה, עכ"ד החיד"א יעו"ש. וכן יעו"ש בשע"ת שכ' דצ"ל כדאמרי' בעלמא בשבת (קכט.) "והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'", ולפי"ז אין לחלק בין לילי פסחים לשאר השנים לענין זה וגם בל"פ ליכא איסורא, עכ"ד השע"ת יעו"ש.
(ב)
אולם יל"ע בשע"ת בדכ' בפשיטות דאם אמרי' "שומר פתאים ה'" תו ליכא למיחש כלל "לסכנה" בדבר ומותר לגמרי, דיעוי' בפ"ח דיבמות (עב.) דתניא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית וכו', א"ר פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה וכו', והאידנא דדשו בה רבים "שומר פתאים ה'", ויעו"ש בריטב"א שכ' וז"ל, ולפום האי טעמא מאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא הרשות בידו, ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה' מ"ה הר"ם. וה"ה שהיה ראוי שלא לימול בשבת ושהוא יום מעונן, עכ"ל הריטב"א יעו"ש. ויעו"ש בנימ"י (בדף כד. ברי"ף) דהביא לריטב"א הנ"ל ע"ש.
וא"כ מבואר להדיא דס"ל דאע"פ שאחז"ל "שומר פתאים ה'", אפ"ה מן הראוי להיזהר בזה ולא "לסמוך" ע"ז "לכתחילה", וה"ט י"ל דבכה"ג אינו "פתי" מאחר שיודע על הסכנה שבדבר. ודלא כש"כ השע"ת לעניינינו לגבי דיבור בסעודה דמותר לכתחילה מדכ' שומר וגו', וצ"ע.
(ג)
אולם נר', דהוי מחלוקת ראשונים בזה, דיעו"ש לעיל בפ"ק (יב:) דתני ר' ביבי קמיה דר' נחמן שלש נשים משמשות במוך, קטנה וכו' דברי ר"מ, וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשות בלא מוך כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנא' "שומר פתאים ה'", ופירש"י וז"ל משמשות במוך, מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות, כדי שלא יתעברו, עכ"ל. ויעו"ש בריטב"א שכ' דמדוייק ברש"י דשאר נשים אסורות לשמש במוך, ואע"ג דלא מצוות על פו"ר מ"מ אסורות "להשחית" מה שראוי "להוליד" וכו'. אולם אין זה נר', דא"כ מ"ט לפני כן אסורה לשמש במוך הא אינו מעלה ומוריד כלום, ועוד דא"כ לרבנן דאחת זו ואחת זו משמשות כדרכו ע"כ דס"ל דאפי' הני שלשה אסורות לשמש במוך, ואמאי הא מדאיכא סכנה בזה א"כ איך מכניסות עצמם לזה משום "שומר פתאים ה'"? וע"כ צ"ל דחייבות לשמש במוך קאמר, וכדפי' ר"ת [בתוס' שם ובכתובות (לט.) ע"ש] והיינו הני ג' נשים ומשא"כ שאר נשים מותרות עכ"פ לשמש במוך וכו', עכ"ד הריטב"א יעו"ש. ולפי"ז ע"כ דחכמים דס"ל דאחת זו ואחת זו משמשות היינו שגם ג' נשים מותרות בזה אך אינם חייבות, ודלא כרש"י דס"ל [אליבא דהריטב"א עכ"פ] דלחכמים אסורות לשמש בזה, ודו"ק. וכן יעו"ש בנימ"י שהביא לריטב"א וסתם כוותיה ע"ש.
והיינו דהריטב"א והנימ"י אזלי לשיטתייהו דאפי' היכא דאחז"ל דלית ביה סכנה משום שומר פתאים ה', אפ"ה מן הראוי לחשוש ולהיזהר בזה ולא בטלה הסכנה לגמרי, ולכן תמה על רש"י דאטו לרבנן "אסורות" לשמש במוך הא אכתי איכא קצת סכנה בזה, דאע"פ שאחז"ל ע"ז שומר וגו', מ"מ לא בטל לגמרי, וכדס"ל לריטב"א ולנימ"י גבי "מילה" שם דלא בטל לגמרי, ודו"ק. אולם מאידך רש"י ס"ל דבכל כה"ג בטל הסכנה לגמרי ולזה ס"ל דלרבנן אסורות לשמש במוך, מדליכא למיחש בזה לסכנה כלל, והבן בס"ד.
וא"כ לפי"ז לק"מ השע"ת בדס"ל דהאידנא דדשו ביה רבים בדיבור "בסעודה" דמותר לכתחילה לדבר בסעודה ואפי' בליל פסח שאוכלים בהסיבה, דס"ל בזה כוותיה דרש"י הנ"ל, ודו"ק.
(ד)
ובאופ"א יל"פ דס"ל בזה כהריטב"א. דהנה צ"ע מש"כ בפ"ח שם דמי שלא רוצה למול ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר קעביד שלא לסמוך על שפ"ה, דצ"ע ממה נפשך, דאם אינו חייב למול בכה"ג מדחושש "לסכנה" א"כ אף יהיה אסור לו למול ככל מצות התורה שאסור להסתכן בשביל לקיימו, ומ"ט ס"ל שמותר עכ"פ למול בכה"ג, ומאידך אם הרשות בידו למולו ע"כ דאינו בכלל "סכנה" וא"כ מ"ט אינו חייב למולו, וצ"ע.
וכן יעו"ש בריטב"א (שע"י מוסד הר' קוק) בהגהות הגר"א יפהן ז"ל שהק' כן, ויעו"ש [בהערה 219 אות ג'] שכ' ליישב, דאיה"נ דכל היכא דשייך שומר פ"ה אכן לא נאמר "פטור" מחיוב מילה וחייב למול, וכוונת רבינו הריטב"א דמי שחושש משום סכנה אכן לא נאמר עליו "שומר פתאים השם", ולכן אצלו איכא באמת לפטור ד"וחי בהם" ולא "שימות" בהם, ואיה"נ שאף אסור לו למול ולא רק שפטור מזה, ומשא"כ בעלמא מי שלא חושש אכן לא חל "הפטור" של "וחי בהם", וזהו דכ' הריטב"א דמי שחושש לסכנה שפיר קעביד שלא לסמוך על שפ"ה וכו', עכ"ד הגרא"י זצ"ל יעו"ש.
והיינו דמש"כ בגמ' שם דמותר למול, איירי בסתם בנ"א שלא "חושש" ולכן ע"כ שאף "חייב" למול ולא רק "רשאי", ומש"כ הריטב"א שאי"צ למול איירי בבנ"א שחוששים לסכנה ולכן ע"כ שאף "אסור" למול, ואתי שפיר.
ולפי"ז ע"כ דמש"כ הריטב"א בפ"ק שם דרבנן דס"ל דהכל "משמשות כדרכן" בלי מוך היינו שאינם חייבות לשמש במוך אולם מותרות, דאת"ל כדפירש"י דאסורות, הא אכתי איכא סכנה בזה וכו', עכ"ד הריטב"א, היינו דנהי דכשאינם "חוששות" לסכנה אכן ליכא סכנה כלל ושפיר י"ל שאסורות ליתן שם מוך, מ"מ להני נשים דחוששות לסכנה מאי איכא למימר, דלרש"י משמע שאף הני דחוששות אסורות במוך ולזה הק' הריטב"א כנ"ל, אולם לנשים בעלמא דאינם חוששות אכן שפיר י"ל דאף לריטב"א אסורות בזה, ודו"ק.
ולפי"ז יש ליישב לשע"ת בדכ' דכיון דהאידנא "דשו ביה רבים" ליכא למיחש לאיסור דיבור בסעודה, דהא אף הריטב"א ס"ל דבעלמא היכא שאמרי' שפ"ה אכן אי"צ למיחש כלל לזה ומותר לעשותו ולקיימו לכתחילה, וכדס"ל לרש"י, ורק כשחושש לסכנה אכן מיבעיא ליה למיחש ואינו בכלל שפ"ה, וה"ט נר' מדאינו בבחינת פתאים. וכן יעוי' עד"ז בפ"י דפסחים (קי:) שכ' דכללא דמילתא "דזוגות" כל דקפיד יותר מידי קפדי בהדי "השדים" להזיקו, ודלא קפיד כ"כ לא קפדיה השדים בהדיה להזיקו וכו', יעו"ש וברשב"ם בזה. אך בעלמא כשדשו בו רבים אכן "שומר פתאים ה'", וא"כ לק"מ.
(ה)
אולם נר' דלא כן ס"ל ל"תרומת הדשן". דיעו"ש בח"א (תשובה ריא') שנשאל דראינו כמה ת"ח גדולים דלא מקפידים מלישא אשה שמתו לה שני אנשים ואין מוחה בידם, אי איכא סמך להקל בזה או לא. והשיב, דנראה דלאו שפיר עבדי, וכש"כ הרא"ש ברפ"ד דכתובות (מג:) דכופין אותו ע"ז להוציאה "דחמירא סכנתא מאיסורא" [וכבפ"ק דחולין (ט:) ע"ש], וכי היכי דב"ד חייבין להפרישו "מאיסורא" ה"נ "מסכנתא" וכו', וגם הרמב"ם כתב דאשה שמתו וכו' לא תנשא וכו'. אמנם ב"אור זרוע" כ' בתשובה וז"ל, הא דקבעינן ה' כרבי לשלישי לא תנשא, לא לאוסרה ולא לודאי חששא אלא לספק חששא, עכ"ל הא"ז וכו'. אמנם לא ברירא לי שפיר האו"ז אי דוקא קאמר וכו', מ"מ אפשר דאהני מילי דאו"ז סמכו "העולם" ולא חיישי' לספק "חששא", כמו שאין אנו נזהרין מכמה מילי דאזהירו רבנן עלייהו משום "חשש סכנה" משום "שומר פתאים ה'". וגם נראה מתוך שאנו "מתי מעט" וצריכים אנו להינשא, מאשר נמצאו דשו בה רבים ושומר פתאים ה'. וכה"ג אמרי' בפ' מפנין (קכט:) לענין הקזת דם בששי דקאי מזל מאדים. וצ"ע אי שייך למימר האי טעמא "שומר פתאים" לת"ח שיודע ומכיר ונחשב למופלג בדורו, ואפי' באיניש דעלמא קשה הדבר לצדד כל כך להתיר הואיל ואיכא חשש סכנה וכו', עכ"ד הג"ר ישראל איסרלאן ז"ל בתה"ד יעו"ש.
ומבואר א"כ דס"ל דדוקא "בשעת הדחק" סומכים על שפ"ה ולא חוששים לסכנה אך בעלמא חיישי' לזה ובפרט ת"ח וכיו"ב שיכול להיזהר מזה יש להזהר ולא לסמוך ע"ז. ודלא כדס"ל לרש"י דאי"צ לחשוש לזה כלל. וכן דלא כדס"ל לריטב"א דרק "כשחושש" לסכנה אכן בעי למיחש לזה ולא בעלמא, וכש"נ בס"ד, ודו"ק.
וכן יעוי' בקוב"ש בפ"ג דכתובות (לט.) [אות קלו'] שכ' דה"ט דשפ"ה דאי"צ להמנע "ממנהג דרך ארץ" וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור א"ע ואז נשמר מן השמים, אולם היכא "שבידו להזהר" אינו בכלל "פתאים" ואם לא ישמור א"ע ה"ה "מתחייב בנפשו" וכו', עכ"ד יעו"ש. והוא ע"ד מש"כ התה"ד. אולם מאידך משמע דהיכא שאחז"ל שפ"ה, אי"צ להזהר בזה כלל, וכדס"ל לרש"י, ודלא כהתה"ד, ויל"ע. אולם נר' דס"ל דכל דאחז"ל שפ"ה היינו "כשאין בידו להיזהר" אך כשבידו להזהר וכגון שלא להקיז דם ביום ששי אכן ראוי להיזהר בזה. ועדיין יל"ע.
