הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
סוכה מא ע"ב
שני התלמודים מתארים את מנהגם של אנשי ירושלים שהיו מחבבים את המצוות (בבלי סוכה מא, ב, וירושלמי סוכה ג, יא). נשווה בין שני המקורות.
המקור בבבלי
"רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית המדרש - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו".
המקור בירושלמי
"אמר רבי אילא ותניי תמן כך היה המנהג בירושלם אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו הניחו בארץ אסור לטלטלו".
ישנם כאן שני הבדלים מעניינים. ההבדל הראשון הוא נושא מי שאינו יכול ללכת עם ד' מינים כמו כהן שעומד לשאת את כפיו. לדעת הבבלי מניחו על גבי קרקע, ולדעת הירושלמי נותן אותו לחברו. לדעת הירושלמי הפנים מופנות אל החבר. אם אתה לא יכול להחזיק בארבעת המינים, לפחות בזמן הזה תזכה את החבר במצווה זו. בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים יותר רגישות ביחס אל הזולת.
הבדל שני הוא שבתלמוד הירושלמי אין נכנסים עם ארבעת המינים לבית האבל. הסבר הדברים נובע ממה שהצגנו לפני שבועיים. שטעם הירושלמי סוכה ג, יא) לפסול לולב היבש הוא מטעם – 'לא המתים יהללו יה' . לדעת הירושלמי ד' המינים מסמלים את עבודת השם בשמחה (בעוד לפי התלמוד הבבלי אין כל קשר בין ארבעת המינים לבין שמחה. לולב דומה לכל מצווה אחרת כמו תפילין למשל ואין כל מניעה לקחתם לבית האבל). שמחה איננה שייכת לבית האבל.
