טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

הפיגם, והירבוזין, והשיטים, וחלגלוגות – פיגם

"מתיב רב ששת: ומן המופקר שלש סעודות ותו לא? ורמינהי: הפיגם, והירבוזין, והשיטים, וחלגלוגות, והכוסבר שבהרים, והכרפס שבנהרות, והגרגיר של אפר - פטורין מן המעשר, וניקחין מכל אדם בשביעית, לפי שאין כיוצא בהן נשמר! הוא מותיב לה והוא מפרק לה: בכדי מן שנו" (סוכה, לט ע"ב).

פירוש: מְתִיב [מקשה על כך] רַב שֵׁשֶׁת: וּמִן הַמּוּפְקָר מותר לקנות רק כדי מזון שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת וְתוּ לָא [ולא עוד]? וּרְמִינְהִי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה במסכת שביעית: הַפֵּיגָם וְהַיַּרְבּוּזִין שהם מיני עשבים ומיני הירק, כגון הַשִּׁיטִּים וַחֲלַגְלוֹגוֹת וְהַכּוּסְבָּר שֶׁצומח בֶּהָרִים, וְהַכַּרְפָּס שֶׁצומח בַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגִּיר שֶׁל אֲפָר (שדה) כל אלה פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר בכל השנים, וְנִיקָּחִין (נקנים) מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, לְפִי שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶן נִשְׁמָר. משום שצמחים אלה אינם גידולי תרבות, כרגיל, ומן הסתם גדלים בר במקומותיהם ואינם אלא הפקר. ועל כל פנים למדנו שצמחים הגדלים בר מותר לקנות אף מעם הארץ בכל כמות ואין הגבלה דווקא לכדי מזון שלוש סעודות! וממשיכים: הוּא רב ששת מוֹתִיב [היה מקשה] לָהּ קושיה זו וְהוּא גם מְפָרֵק לָהּ [פתר אותה] והיה אומר: בִּכְדֵי מָן [מזון] שָׁנוּ, כלומר: אכן, מה שהתירו לקנות פירות מצמחי בר, הריהו בכשיעור מזונו של אדם שהוא כאמור כדי מזון שלוש סעודות ולא יותר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: פיגם מצוי         שם באנגלית: African Rue         שם מדעי: Ruta chalepensis

שמות בשפות אחרות: ערבית - פֵייגַ'ם, פִיגְ'ל, רודה, רוטה


הנושא המרכזי: לזיהוי הפיגם 

פיגם מצוי הוא בן משפחת הפיגמיים עליה נימנים גם עצי ההדר. הוא שיח בתה ירוק-עד, מעוצה בבסיסו שגובהו מגיע עד מטר אחד. מאפיין זה סותר לכאורה את דברי המשנה (כלאים, פ"א מ"ח) המתייחסת לפיגם כירק: "אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן וכו'". מפרש שם הריבמ"ץ: "מפני שהפיגם ירק, דתנינן בראש עקצים שורשי חמינתא והפיגם ירקות שדה וכו'". לדעת י. פליקס הסיבה לכך היא גבעוליו העשבוניים והרכים המעניקים לו מראה ירק.

רס"ג זיהה את הפיגם בשמו הערבי "סדאב". הערוך (ערך "פגם") כתב: "... פי' פיגם בלעז רוט"א ובלשון ישמעאל פיגאל". הרב קאהוט ב"ערוך השלם" העיר שיש לגרוס בדברי הערוך "פיגאן". ב"מוסף הערוך"נאמר: "נקרא פיגן בלשון יווני" ואכן הפיגם נקרא ביווונית פיגנון (π?γανον). רש"י בסוגייתנו מפרש: "פגם - רוד"א". הריבמ"ץ (כלאים, שם) מפרש: "אין מרכיבין פיגם. לעז רוטא, יווני פיגא". הרמב"ם בפיהמ"ש בכלאים: "פיגם - אלסד'אב ואילו בשביעית (פ"ט מ"א) מפרש "ופיגם - אלפיגן". מעניין לראות שמגוון שמות הצמח בערבית מייצג את מכלול שמותיו בשפות השונות באזורנו ובכללם אפילו את השם המדעי (בלטינית).

פיגם מצוי הוא בן משפחת הפיגמיים עליה נימנים גם עצי ההדר. הוא שיח בתה ירוק-עד, מעוצה בבסיסו שגובהו מגיע עד מטר אחד. מאפיין זה סותר לכאורה את דברי המשנה המתייחסת לפיגם כירק. מפרש שם הריבמ"ץ: "מפני שהפיגם ירק, דתנינן בראש עקצים שורשי חמינתא והפיגם ירקות שדה וכו'". לדעת י. פליקס (1) הסיבה לכך היא גבעוליו העשבוניים והרכים המעניקים לו מראה ירק. 

הפיגם מדיף ריח עז ואופייני הנובע משמנים אתריים המופרשים מבלוטות בעלים ומעניקים לו גם טעם מריר (טעם זה העניק לו את שמו המדעי). הפיגם אינו נאכל על ידי בעלי חיים מלבד הזחל של הפרפר זנב הסנונית. לזחל זה יש איבר נידוף, המאפשר לו להרחיק את השמנים האתריים. בכפרים הערביים משמשים עלי פיגם כתבלין לכבישת זיתים שחורים, להחמצת ירקות ועוד. טעם הפיגם וריחו אינם חביבים על כל תושבי הארץ היהודים אלא רק על חלק מעדות ישראל ובעיקר מהמזרח. שמן המופק מן הצמח משמש בתעשיית הבשמים והסבונים ובעמי המזרח משתמשים בו ברפואה העממית כתרופה נגד היסטריה, תולעי מעיים והקלת כאבים ראומטיים. בברזיל השתמשו בו כמרכיב עיקרי בסירופ ביתי לטיפול בשיעול. במידה מועטה משתמשים בו כדוחה חרקים. בצד התועלת בצמח זה קיימת בו גם סכנה משום שחשיפה לצמח או לתמצית שהוכנה ממנו עלולה לגרום לרגישות העור לאור שבעקבותיה מתפתחות כעין כוויות על העור.

מחד גיסא המקורות מתייחסים לפיגם כאל צמח בר אך מאידך גיסא משתמע שגם גידלו אותו. במשנה בשביעית (פ"ט מ"א) נאמר: "הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר וכו'". בניגוד לכך במשנה בעוקצין (פ"א מ"ב) אנו מוצאים: "... שרשי המיתנא והפיגום וירקות שדה וירקות גנה שעקרן לשתלן וכו'". ייתכן והמשניות משקפות את המצב הקיים גם היום שבו בצד איסוף צמחי בר, שהיה הדרך העיקרית לניצול הפיגם, היו גם מעטים שגידלו אותו. אפשרות נוספת היא שמדובר בשני מינים שונים כאשר מין הבר – פיגם מצוי – היה צמח בר ואילו בגינות גידלו את הפיגם הריחני. לדעת ע. לעף צמח הפיגם הריחני וגם שמו הובאו ארצה מיוון במאה הראשונה לספירה ולדעתו מקור השם הוא יווני (2).
 

פיגם מצוי		פיגם מצוי

זנב סנונית            צילם: ארז ברוכי 

 
הרחבה

משרעת תפוצת הפיגם כלל ים-תיכונית. גדל בארץ ברוב המחוזות הצפוניים, בעיקר בבתות ים תיכוניות ומעט גם בצידי דרכים. הוא עמיד לתנאי חום ויובש. העלים בגוון ירוק אפרפר, נגדיים, באורך עד 10 מ"מ גזורים כעין כף יד לאונות צרות בלתי שוות. בגלל הגוון המיוחד של העלים הפיגם הפך לצמח גינון. הפרחים בצבע צהוב ירקרק, בגודל 1-2 ס"מ, ערוכים בתפרחות דמויות סוכך. לפרחים 4 עלי כותרת משוננים או מצוייצים, שקועים כסירה ובכל אחד מהם נתון זוג אבקנים. האבקנים נוטים בזה אחר זה כלפי המרכז, לכיוון הצלקת. המאבקים נפתחים ולאחר מכן חוזרים האבקנים למקומם. לאחר שכל האבקנים עשו כן, מבשילה הצלקת. בשלב זה פונים האבקנים מעלה והצלקת יכולה לקלוט אבקה, המועברת אליה על ידי זבובים קטנים ודבורי דבש המבקרים בפרחים. בשלב זה תיתכן גם האבקה עצמית. הפרי הלקט מעוגל, נוקשה ומרובה זרעים, בעל 5-4 אונות מחודדות זקופות הנפתחות כלפי פנים. הפריחה: בחודשים פברואר-יוני.
 

(1) כלאי זרעים והרכבה (עמ' 157). על הגדרת ירק ראה עוד (שם, עמ' 149-150).
(2) י. פליקס דוחה את סברה זו לאור כך שמין הבר נפוץ בארץ ונוטה לקבל את דעתו של יאסטרוב שהשם פיגם הוא ממקור שמי והועבר ליוונית.

 

רשימת מקורות:

י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 123).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 207).

לעיון נוסף:

חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 123).
באתר "צמח השדה": "פיגם מצוי".

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.