סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

באיסור לאדם לחבול בעצמו ובחיוב לשמור על בריאות גופו

תענית יא ע"א


דף יא. אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, ס"ל כר"א הקפר דתניא וכו' והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא וכו'.
 

(א)

וכ"ה ברמב"ם ברפ"ג דדעות ה"א שכ' וז"ל, שמא יאמר אדם הואיל והקנאה וכו' אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין וכו', גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו וכו', עכ"ל. ומבואר דס"ל כשמואל ור' אלעזר הקפר בזה ודלא כדס"ל לריש לקיש בע"ב דנקרא "חסיד" כדפירש"י ור' גרשום [ודלא כש"כ ר"ח ותוס' בדעת ריש לקיש דאדרבה אם "אינו מתענה" נקרא חסיד ע"ש].

ויעו"ש ב"לחם משנה" שכ' דקו' תוס' דדברי שמואל סתרי אהדדי בספ"ח דב"ק (צא:) עדיין ק' לדעת הרמב"ם, דלדידיה א"א לתרץ כש"כ תוס' וכו', וע"כ י"ל דס"ל דדוקא בנזיר טמא אסור מה"ת לישב בתענית אך בנזיר טהור הוי רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ומאידך ס"ל לשמואל דאסור לחבול בעצמו ואפ"ה חל ע"ז "שבועה" מדאינו "מפורש" בתורה, וכש"כ הר"ן בפ"ג דשבועות וכו', עכ"ד הלח"מ. ועש"ע שכ' דהא דאסור לחבול בעצמו היינו משום "בל תשחית" או דנלמד מדכ' "ואך את דמכם לנפשותיכם" וגו' ע"ש. אולם צ"ע מדברי הרמב"ם ברפ"ה דחומ"ז ה"א דס"ל דהא דאסור לחבול בין בעצמו בין בחבירו מדכ' לא יוסיף להכותו וכו' ע"ש. וא"כ איך התעלם הלח"מ מהר"מ הזה ולא הזכיר דאיסורו משום "לא יוסיף" וגו', ובפרט מדאיירי שם בדעת הרמב"ם, וצ"ע.

ויעו"ש בדעות ב"אבי עזרי" שהק' מנ"ל כן לרמב"ם דאסור לחבול "בעצמו" משום "לא יוסיף" וגו' וכו', וכתב לבאר וז"ל, אבל מאחר שיש איסור לצער לעצמו ואינו "בעלים" על עצמו לענין זה, ממילא הדין שאסור לחבול לעצמו מהאי קרא דלא יוסיף, אף שפשט הקרא הוא על אחרים וכו', מ"מ נלמד מהאי קרא דגם לעצמו אסור לחבול וכו', עכ"ל יעו"ש. [וע"ע מש"כ בקונ' מעלה ארוכה בכ"ז, ונדפס בחי' לב"ק ע"ש ותמצא נחת.] וא"כ מבואר דאין אדם "בעלים" ע"ע ולכן אסור לחבול בעצמו, ומה"ט י"ל שאף אסור לישב "בתענית" ואע"פ דהוי רק ב"שב ואל תעשה", דאכתי "גורם" בזה "לחבלה בגופו" ואסור, ודומיא דאסור לאדם "לגרום" כן לחבירו.
 

(ב)

ומאידך חייב אדם להשתדל ולדאוג על "רפואת גופו" ב"קום ועשה" ולא רק בשוא"ת, אולם נר' דאף לרמב"ם אין זה כלול בל"ת דלא יוסיף וגו' אלא בדכ' "רק השמר לך ושמור נפשך" וגו', דיעוי' בספ"ק דסנהדרין (יז:) דתניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין ת"ח רשאי לדור בתוכה, ב"ד וכו' ובית המרחץ וכו', ויעו"ש ב"יד רמה" שכ' וז"ל, בית המרחץ, לרחוץ בו לכבוד שבתות ויו"ט, ולא עוד אלא שיש בו "רפואה" לגוף וחייב אדם להשתדל ברפואת עצמו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות ולעסוק בעבודת בוראו דכ' רק השמר לך ושמור נפשך וגו', עכ"ל הרמ"ה יעו"ש. וא"כ מבואר דהא דצריך אדם לשמור על בריאות גופו מדכ' רק השמר וגו'. וכן יעוי' ברפי"א דנדרים (עט.) במשנה דברים שיש בהן "עינוי נפש" אם ארחץ ואם לא ארחץ וכו', ויעו"ש בגמ' (פ:, פא.) בגודל ההכרח "להתרחץ" בכל גופו יעו"ש. והוא כש"כ הרמ"ה דפעמים צריך להתרחץ "לבריאות ורפואת גופו" בנוסף לרחיצה לכבוד ש"ק ויו"ט, ודו"ק.

והנה מש"כ הרמ"ה דצריך להשתדל ברפואת עצמו כדכ' "רק השמר לך ושמור נפשך", נר' דמקורו מפ"ה דברכות (לב:) גבי המעשה בחסיד אחד שכ' דהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפילתו, לאחר שסיים תפילתו א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך" וכתיב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום וכו' יעו"ש. וא"כ מדהובא בגמ' דכן א"ל אותו שר ע"כ דכ"ה באמת כוונת התורה בדכ' רק השמר לך וגו' על "שמירת הגוף" ועכ"פ כלול בזה גם לזה ולא רק לשמירת "הנפש". דפשוט וברור דלא היו מביאים בש"ס דברי שטות וביאור מקראות התורה שאינם נכונים על אף שאמרם איזה "שר" וכיו"ב ובפרט היכא שאפשר "לטעות" בזה ולחשוב דכ"ה באמת כוונת התורה. ולכן מדסתמה הגמ' שם כדברי אותו שר בכוונת הפסוק רק השמר וגו', ע"כ דדבריו נכונים. וזהו מש"כ הרמ"ה כוותיה, ודו"ק.

וכן יעוי' ברמב"ם בפי"א דרוצח ושמ"נ ה"ד שכ' בזה"ל, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנא' השמר לך ושמור נפשך וכו', עכ"ל יעו"ש. וא"כ מבואר להדיא דס"ל כהרמ"ה. וי"ל דמקורו מהגמ' בברכות שם. וכן יעוי' בשו"ע שלהי חו"מ (סימן תכז' ס"ח) שהעתיק לל' הרמב"ם הנ"ל דכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו וכו' שנא' השמר לך ושמור נפשך וכו' ע"ש. ויעו"ש בבי' הגר"א (אות ו') שכ' דמקורו מפ"ה דברכות, ע"ש. והוא להדיא כש"כ.
 

(ג)

אולם יעו"ש בברכות בח"א מהרש"א שתמה ע"ז בזה"ל, האי קרא "בשכחת התורה" קמיירי כש"כ "פן תשכח את הדברים" וגו', ובפ"ג דאבות שנינו כל השוכח דבר א' ממשנתו וכו' כאילו מתחייב בנפשו שנא' "רק השמר לך" וגו', וכן האי קרא ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וגו' איירי שלא נאמין בשום תבנית פסל וגו' ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה. ומיהו במס' שבועות (לו.) דריש ליה תלמודא נמי למילתא אחריתי דהיינו אזהרה "למקלל עצמו" מנין שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך" וגו', ע"ש, עכ"ל המהרש"א יעו"ש. והיינו דאע"פ דכוונת התורה בזה לענין שמירת נפשו שלא "ישכח תלמודו" מ"מ דרשי' לזה אף על שמירת גופו שלא יביא א"ע לסכנה, ודומיא דדרשי' לזה לענין אזהרה למקלל עצמו, ודו"ק. אולם יל"ע דלא הזכיר המהרש"א לדברי הרמב"ם והרמ"ה והשו"ע הנ"ל דמפורש כדברי אותו שר.

וכן יעוי' במנ"ח (מצוה תקמו' אות יא') דהביא לדברי הרמב"ם בפי"א דרוצח הנ"ל, וע"ז כ' בזה"ל, וגם עיקר הלימוד דכתב הרמב"ם דהשמר לך וגו' קאי על "שמירת הגוף", מבואר בברכות (לב:) גבי חסיד אחד שהתפלל וכו'. ואיני מבין דבקרא דרק השמר וגו' כ' "כי לא ראיתם כל תמונה" וגו', אבל שמירת הגוף לא שמענו. והנה על ההגמון ל"ק, כי הם מינים ומהפכים דברי אלקים חיים למינות ומי יודע איזה פירוש שפירש הרשע בכתוב הזה שלדעתו קאי על שמירת הגוף. אך דברי רבינו הרמב"ם צ"ע מנלן זה דהוי עשה לשמירת הגוף, דהא מיירי בעניינים העומדים ברומו של עולם עיקרי הדת, וצ"ע. אך בודאי מצא באיזה מקום ונעלם מאיתנו, עכ"ל המנ"ח. ויעו"ש אח"כ בהוספות "קומץ מנחה" שכ' וז"ל, שו"ר בשבועות (לו.) דדרשי' המקלל עצמו עובר בלאו כדכ' השמר וגו', וא"כ מבואר דהיתה להם קבלה דקאי על שמירת הגוף ג"כ וכו', עכ"ל המנ"ח בקו"מ יעו"ש.

והוא ממש כש"כ המהרש"א דבפשטות כוונת התורה איירי על "שמירת הנפש", אולם מ"מ בשבועות מבואר דדרשי' לזה אף על "שמירת הגוף", וא"כ ל"ק הרמב"ם. אולם צ"ע בדכ' דעל אותו הגמון ל"ק "כי הם מינים שמהפכים" וכו', הא ע"כ דמדסתמה הגמ' כוותיה דהכי ס"ל לגמ' ולא הו"ל להביא דברי מינות ושטות בפשיטות, וכש"נ, וע"כ דאף מהתם הוי מקור לרמב"ם בזה.
 

(ד)

אולם נר' דס"ל לרמב"ם דהוי רק אסמכתא בעלמא לענין "שמירת הגוף", וכוונת התורה אכן רק על "שמירת הנפש". דיעו"ש בפי"א דרוצח ה"א ואילך שכ' בזה"ל, מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנא' ועשית מעקה לגגך וכו', וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצ"ע ועבר על ל"ת שנא' לא תשים דמים בביתך. ואין לוקים על לאו זה מפני שאין בו מעשה. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות וכו' מצ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנא' השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצ"ע ועבר בלא תשים דמים, עכ"ל הר"מ יעו"ש.

ובדכ' דעבר על ל"ת דלא תשים וגו' ועל מצ"ע, היינו מצ"ע דמעקה כדכ' ועשית מעקה וגו', דע"כ דאם עובר על ל"ת דלא תשים וגו' דאף ביטל מצ"ע דמעקה. אולם צ"ע מ"ט לא כ' דבכה"ג עובר על תרי לא תעשה והיינו אף על ל"ת ד"השמר לך ושמור נפשך", דיעוי' ברפ"ג דמכות (יג:) ובפ"ק דסוטה (ה.) ובפ"ק דשבועות (ד.) ובמנחות (לו:) ועוד דא"ר אבין א"ר אילעי כל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל" אינו אלא לא תעשה יעו"ש. וע"כ דמש"כ השמר לך ושמור נפשך וגו' הוי ל"ת, וא"כ מ"ט כ' הרמב"ם שעובר רק על ל"ת דלא תשים וגו' ולא אף לל"ת דהשמר וגו'. וע"כ דס"ל דהוי רק אסמכתא בעלמא דכוונת התורה בזה רק על שמירת הנפש מלשכוח התורה. ולזה לא הזכיר לל"ת דהשמר וגו', ודו"ק.

ושו"ר במנ"ח שם דעמד בזה וז"ל, גם צ"ע דאם השמר וגו' קאי על "שימור הגוף" כש"כ הר"מ, א"כ אם לא עשה מעקה ג"כ עובר בעשה זו, וא"כ מ"ט כ' הר"מ אם הניח גגו בלא מעקה עובר בעשה דועשית ובל"ת דלא תשים וגו', הא הול"ל לפי"ד דעובר בשני עשין דועשית וגו' וכן דרק השמר לך, וצ"ע, עכ"ל המנ"ח יעו"ש. אולם יל"ע מ"ט כ' דהשמר וגו' הוי עשה, הא קי"ל בכל הני גמ' ד"השמר" הוי לא תעשה, ויל"ע.

אכן ברמב"ם שם גופא יל"ע בדכ' דכן כל "מכשול" וכו' מצות עשה להסירו וכו' שנא' השמר לך ושמור וגו', הא הול"ל דאיכא אזהרת לא תעשה על כל כה"ג שנא' "השמר" וגו' ומ"ט כ' הוי עשה. ואע"פ דס"ל דהוי רק "אסמכתא" כש"נ בס"ד, מ"מ הול"ל דאיכא "אסמכתא" לל"ת מדכ' השמר וגו' ולא אסמכתא ל"עשה", ויל"ע בזה.
 

(ה)

ועכ"פ מבואר בדעת הרמב"ם דאזהרת השמר וגו' על שמירת הגוף הוי רק אסמכתא בעלמא. וא"כ לפי"ז לק"מ קו' המהרש"א והמנ"ח הנ"ל, וכמו שכתבו ליישב עד"ז. ונר' דכ"ה להדיא ברמב"ם, וכש"נ בס"ד.

וכן יעו"ש בחו"מ ס"ט וס"י שכ' דהרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו' ואלו הן לא יניח פיו על הסילון וכו'. וכל העובר על דברים אלו וכיו"ב ואמר הריני מסכן בעצמי וכו' מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת הטוב, עכ"ל השו"ע. ויעו"ש בבה"ג (אות ע') שכ' דס"ל לשו"ע דאיסורו רק מדרבנן ואסמכינהו רבנן אקרא דהשמר לך וגו', א"נ קי"ל דהוי מה"ת, ומ"מ אין לוקים ע"ז כדאשכחן גבי חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין ע"ז [כביומא (עג:) ובחולין (צח.) ע"ש], כ"כ מרן בב"י ביור"ד (סי' קטז' ס"ו), עכ"ד הבה"ג יעו"ש. אולם יל"ע בדכ' דמאידך י"ל דאסור מה"ת, הא להדיא כ' מרן בשו"ע דהרבה דברים אסרו חכמים משום סכנה, וא"כ מהו שכ' דאפשר דאיסורו מה"ת, ומאידך יל"ע בדדייק בדכ' דמלקים ע"ז מכת מרדות דהוי מדרבנן, הא נתבאר בכמה דוכתי דגם על איסור מה"ת שאינו מפורש בתורה ליכא מלקות "ארבעים" כ"א מכת מרדות, וכש"כ החינוך (במצוה תקכט') לגבי בל תשחית ע"ש. וכ"כ המנ"ח שם (אות ב') כוותיה ע"ש. והו"ל לדייק ממש"כ הרמב"ם דעובר רק על חד עשה ול"ת ותו לא, וכן ממש"כ השו"ע דהרבה דברים אסרו חכמים, ויל"ע.

אכן יעו"ש בב"י ביור"ד דלא איירי כלל בדברי הרמב"ם הנ"ל לענין "שמירת הגוף" כ"א לענין מש"כ הרמב"ם בס"ה מאכא"ס דאסור לאכול מאכלים שנפשו של אדם "קצה" בהם וכו', וכ"ז בכלל "אל תשקצו את נפשותיכם", ולוקים ע"ז "מכת מרדות", והובא כ"ז בטור ביור"ד שם, וע"ז כ' מרן בב"י דה"ט מדהוי רק "אסמכתא בעלמא", או אפשר דאיסורו מה"ת וכו', יעו"ש. אך לא כ' לזה לענין "שמירת הגוף" מסכנת נפשות וכו', וא"כ אפשר דבזה פשיטא ליה למרן דאסור מדרבנן, וכש"כ לדייק ברמב"ם. וכן כש"כ לדייק בשו"ע שם. וא"כ צ"ע בבה"ג שהעתיק להני דברי הב"י הנ"ל בדעת הרמב"ם הכא, הא תרי מילי נינהו, וצ"ע. ושמא כוונתו בדברי הב"י דמבואר דפעמים אין לוקין "ארבעים" על איסור מה"ת כ"א "מכת מרדות" מדרבנן, ויל"ע.
 

(ו)

ויל"ע אם הל"ת דהשמר לך וגו' כולל רק להיזהר מסכנת מוות ולא מנזק בעלמא שלא ימות מזה, או דכולל כל נזק גופני ואפי' אם לא ימות עי"ז כלל. והיינו אם "אסמכוה רבנן" לפסוק זה רק סכנת מיתה או גם סכנת הגוף בעלמא.

ונר' דהוי פלוגתא דהראשונים ז"ל. דברמ"ה בסנהדרין שם מבואר להדיא דאיירי גם על נזק גופני שלא במקום מיתה מדכ' דצריך להתקין "מרחצאות" כיון דיש בו "רפואה" לגוף וצריך אדם להשתדל בזה כדכ' רק השמר לך וגו', ופ' דאין בזה חשש דסכנת מיתה ואעפ"כ ס"ל דנכלל בהשמר לך וגו' או שעכ"פ אסמכוה רבנן להשמר לך וגו' גם להשתדלות ברפואת הגוף אע"פ שאין בזה סכנת מיתה, ודו"ק.

וכן יעוי' בחינוך (מ' תקמז') שכ' וז"ל, שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בנ"א, וע"ז נאמר ולא תשים דמים בביתך. ואמרו בספרי (פ' כי תצא) ועשית מעקה לגגך "עשה", ולא תשים דמים בביתך "לא תעשה" וכו', עכ"ל החינוך ע"ש. ומבואר דהמ"ע והל"ת דמעקה הוי במקום סכנת הגוף אף שלא בחשש מיתה, וכש"כ הרמ"ה לגבי הל"ת דרק השמר וגו'.
 

(ז)

אולם נר' דלא כן ס"ל לרמב"ם. דיעו"ש בפי"א דרוצח ה"ד שכ' וז"ל, אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות, כגון שהיתה לו באר וכו' חייב לעשות חוליא גבוהה י"ט, או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצ"ע להסירו ולהשמר ממנו וכו', עכ"ל יעו"ש. ומדוייק דדוקא כשיש בו סכנת מיתה איכא לעשה ול"ת ולא בעלמא. ודלא כדס"ל לחינוך והרמ"ה שם. וכן יעוי' בסהמ"צ לר"מ ל"ת (מצוה רחץ') שכ' וז"ל, הזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצינו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בנ"א, והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך, ולשון הספרי ועשית מעקה זו מצ"ע, ולא תשים דמים זו מצות ל"ת וכו', עכ"ל ע"ש. ומדוייק ברמב"ם כנ"ל.

וה"נ נר' דס"ל למאירי בפ"ה דב"ק [והובא במנ"ח שם שי"ל ע"י מכון ירושלים], דיעו"ש (נא:) בד"ה חייב וכו' שכ' וז"ל, חייב אדם לעשות מעקה בגגו וכו' או כל דבר הראוי ליכשל בו אדם בכדי מיתה וכו', עכ"ל. וכן יעו"ש אח"כ בד"ה בית שאין בו וכו' שכ' וז"ל, ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקים אלא לחשש מיתה, שאם כן אף בפחות מי' טפחים כן וכו', עכ"ל ע"ש. ומבואר א"כ דס"ל כהרמב"ם בזה. וא"כ הדבר שנוי במחלוקת רבותינו הראשונים ז"ל.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר