סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אם דברי קבלה הוי נביאים וכתובים

תענית טו ע"א


רפ"ב דף טו. במשנה, ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם וגו', ופירש"י בשם תוס' וז"ל, כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה "קבלה", ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כהאי וירא האלקים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה "אגב אורחיה" מילתא, לא קרינן ליה "קבלה", עכ"ל התוס' ברש"י יעו"ש.

וכן יעוי' ברפ"ק דב"ק (ב:) דכ' וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וכו', ויעו"ש בשיטמ"ק שכ' בשם תלמידי רבינו פרץ בזה"ל, דברי נביאות קרי להו דברי קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעוק יצעק אלי אם "מקבל יקביל". ויש מפרש קבלה שכולם קבלו נבואתם ממרע"ה, וכן אמר ישעיה קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי וגו', עכ"ל יעו"ש.

וא"כ י"ל דנפק"מ לענין "כתובים" אם ג"כ נקרא "דברי קבלה" או לא, וכן לגבי הפסוקים בנביאים דאינם דברי נביאים שהיו "קובלים וצועקים" על ישראל כ"א הוי "סיפור דברים" בעלמא, דלפי' א' נר' דלא אקרי "קבלה" מדלא כתיב ביה דברים שהנביאים היו "קובלים וצועקים" כ"א דברי "מוסר ותוכחה" לדורות וא"כ אינו ענין לדברי "קבלה" דהא לא "קָבלו וצעקו" בזה. אולם לפ"ב נר' דגם "כתובים" וכל מש"כ בנביאים איקרי כן, דג"כ הוי "דברי נבואה" שקיבלו ממרע"ה ומרבותיהם, ודו"ק. ונר' דה"נ ס"ל לתוס' המובא הכא ברש"י כוותיה דפ"א דתלמידי ר"פ דכל שהנביאים היו "קובלים" וכו' איקרי ד"ק ותו לא, ודו"ק.

אולם יעוי' ברפ"ג דנדרים (כב:) דאלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חח"ת וספר יהושע בלבד וכו', ופי' הר"ן (בע"א) וז"ל, שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם, ואלמלא חטאו לא הוצרכו לתוכחה, עכ"ל יעו"ש. ומבואר דכל הנביאים הוי דברי תוכחה ולא רק חלקם, ומשמע דגם כל ה"כתובים" ג"כ הוי תוכחה לבנ"י, ולא כש"כ דרק חלקם דדברי הנביאים הוי בכלל "דברי קבלה", כ"א כולם בכללו וכן כל הכתובים. וא"כ לפי"ז ליכא נפק"מ בזה כש"כ, ודו"ק. אולם י"ל נפק"מ בזה לגבי "ספר יהושע" דאכן אינו "דברי תוכחה" כדמשמע בגמ' שם, דלפ"א לא איקרי "דברי קבלה" אולם לפ"ב ה"ז "דברי קבלה". אמנם שמא גם ביה איכא דברי תוכחה ואפ"ה היה ניתן לבנ"י דאכתי צריך לידע "לגבולות" של א"י שכתוב בו אך לא בשביל "התוכחות" שבו, וא"כ אפשר דגם לפ"א שפיר איקרי דברי קבלה, ויל"ע בזה.

אולם יל"ע בדפירש"י ברפ"ק דב"ק שם דדברי קבלה היינו נביאים וכתובים ע"ש, הא הכא סתם כתוס' דדוקא הדברים שהנביאים "קבלו וצעקו" איקרי ד"ק ותו לא, ולפי"ז ע"כ ד"כתובים" לא איקרי ד"ק, ויל"ע. וכן יעוי' ברש"י בחולין (קלז.) דמבואר דס"ל כפ"ב דתר"פ, וכדס"ל לרש"י בב"ק, דכ' בזה"ל, תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא "קבלה" שקיבלו מרוח הקודש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה, עכ"ל יעו"ש. והוא כפ"ב דתוס' ר"פ וכרש"י בב"ק, ודלא כש"כ רש"י הכא בשם תוס' דרק היכא "קבלו וצעקו" נקרא "קבלה", ודו"ק. וא"כ צ"ע ברש"י הכא מש"כ בשם תוס', ודו"ק.

שו"ר ב"ערוך לנר" בפ"ק דר"ה (ז.) שעמד על דברי התוס' ברש"י, דכ' בזה"ל, מדברי קבלה למדנו, מזה קשה לי על מש"כ רש"י ברפ"ב דתענית (טו.) ד"ה ובקבלה וז"ל, והקשה תוס' וכו', ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כי האי וירא האלקים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה "אגב אורחא מילתא" לא קרינן ליה "קבלה", עכ"ל רש"י. וק"ל והרי הכא כל הפסוקים דמייתי אינם "צווים" רק "סיפורים" בעלמא וקרי להו "דברי קבלה". וכן בב"ק (ב:) דיליף מקרא דמלכים מויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל שהוא "סיפור מעשה" וקרי ליה "דברי קבלה". ולענ"ד יש לתרץ קו' התוס' בתענית באופ"א, ע"פ מש"כ השיטמ"ק בב"ק שם בשם תר"פ וז"ל, דברי נביאות קרי להו ד"ק ע"ש שהנביאים "קובלים" וכו', וי"מ קבלה שכולם "קבלו נבואתם" ממרע"ה, עכ"ל התר"פ בשיטמ"ק. וצל"פ דברי הי"מ דע"כ לא רק מה שקָבְלו הנביאים קרו ליה ד"ק, שהרי בב"ק שם קרי ליה מש"כ ויעש לו וגו' אע"פ דהוי "סיפור" ולא "קבלה וצעקה", ועוד דנביא שקר היה וודאי לא קיבלו, אלא כוונתם כיון דעיקר ספרי נביאים הם נבואתם קרא לספרים דברי קבלה, עכ"ל הערו"ל יעו"ש.

ואח"כ כתב וז"ל, ולפי"ז י"ל דכן הפי' בכל מקום שמזכיר דברי קבלה, אבל מה שנזכר במשנה דתענית "ובקבלה הוא אומר" הוא ע"פ הפי' א' דתר"פ מלשון "צעקה", ולכן לא קרא כן רק הפסוק של יואל ששם הנביא "צועק ומקבל" וכו'. ומ"מ שלא לעשות תוס' מ"ד "כטועה", אפ"ל דכוונתו דהתנא לא קורא "סיפורים" ד"ק, אבל בגמ' שהוא לשון אמוראים גם סיפורים נקראים כן וכו', עכ"ל יעו"ש.

וא"כ לפי מש"כ לחלק בין לשון "תנאים" ללשון "אמוראים" לק"מ הרש"י בב"ק ובחולין, דהתם איירי בלשון אמוראים דאכן קרי "דברי קבלה" אף לדברי נביאים שלא נאמרו בצעקה כ"א "קיבלוהו" איש מפי איש, ולכן ס"ל דאף "כתובים" וכיו"ב נקרא דברי קבלה, והכא איירי רק בלשון תנאים דדוקא מה שנאמרו בצעקה נקרא ד"ק, ול"ק.

וכן יעוי' ב"תפארת ישראל" הכא ברפ"ב דתענית ב"בועז" (אות א') שהק' ג"כ על התוס' ברש"י הכא מרפ"ק דב"ק שם דקרי לקרא דויעש לו צדקיהו ד"ק אע"פ דאינו "ציוו" כלל כ"א "סיפור דברים בעלמא", וכן הוסיף בנו ז"ל להק' מרש"י בחולין (קלז.) ועוד דקרינן לד"ק אע"פ שאינו ציוו ותוכחה, ולזה ס"ל דד"ק היינו שדבריו נתקבלו לעניינינו, דכל שהוא ראיה גמורה ואנו יכולים ללמוד מזה לדורות קרי ליה "דברי קבלה" וכו', עכ"ד יעו"ש. וכן יעוי' בשו"ת "חות יאיר" (סימן ט') שג"כ תמה כנ"ל על התוס' ברש"י הכא ולזה ס"ל דתלמיד טועה כתב זאת, שהרי מצינו בש"ס בנדה (כג.) ובחגיגה (יא:) דקרי "דברי קבלה" אע"פ שאינו ענין "לתוכחה ומוסר", וכו', עכ"ד החו"י יעו"ש. וכן יעוי' במהרצ"ח הכא שהביאו, וכן ציין לדברי רש"י בחולין (קלז.) דמיקרי ד"ק מפני שקיבלו נבואה לפי צורך הדור והזמן והמעשה יעו"ש. ובמחזור ויטרי בפירושו לאבות מצאתי הטעם שנקרא דברי קבלה, מפני שכל הדינים הנלמדים מדברי נביאים כולם מקובלות מסיני, דבלא"ה הרי אין נביא רשאי לחדש דבר, עכ"ד המחזור הנ"ל במהרצ"ח יעו"ש. וכן יעוי' במהרצ"ח בחגיגה (י:) ובב"מ (לב.) בזה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר