סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

מ"ט נהרגו פפוס ולוליינוס ואם היו בכלל הגזירה

תענית יח ע"ב


דף יח: מאי טוריינוס שאסור בהספד ותענית, אמרו כשביקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא אלוקיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חמו"ע מיד נבוכדנצר, אמרו לו חמו"ע צדיקים גמורים היו וראויין היו ליעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו, ואותו רשע [טוריינוס] הדיוט הוא וכו' ואנו נתחייבנו הריגה למקום וכו', ופירש"י וז"ל, בלודקיא, היא לוד, והיינו דאמרי' בכל דוכתיא [בב"ב פ"ק (י:) ובספ"ג דפסחים (נ.)] הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, וי"א שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה וגזרו גזירה על שונאיהן של ישראל (והיינו ישראל) ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו "אנו הרגנוה", והרג המלך לאלו בלבד, עכ"ל. וכ"כ רש"י בפסחים ובפ"ק דב"ב שם ע"ש.
 

(א)

ועפי"ז יל"פ דזהו שאמרו לו פפוס ולולינוס לטוריינוס "ואנו נתחייבנו הריגה למקום" ופירש"י וז"ל, על חטא חייבי מיתות ב"ד, עכ"ל. והיינו דלשיטתם "שהרגו" את בת המלך דאיכא ע"ז מיתת ב"ד והיינו "סייף" [כדאיתא בפ"ט דסנהדרין (עו:), וברמב"ם בפ"א דרוצח ה"א, ועוד] אכן באמת נתחייבו הריגה למקום וסתם "הריגה" היינו "סייף" וכלשון המשנה בסנהדרין שם ואלו הנהרגין הרוצח וכו' ע"ש, וא"כ בדוקא אמרו לו כן.

אולם מאידך יל"ע על טוריינוס בדאמר להם אם מעמו של חמו"ע אתם וכו' "ויציל אתכם" כדרך וכו', דלדבריהם "שהרגו" את בת המלך מ"ט יצילם הקב"ה כדרך שהציל לחמו"ע הא י"ל דדוקא לחמו"ע הציל הקב"ה מדהיו "נקיים מכל חטא" ומשא"כ פו"ל "שהרגו" שפיר ימותו כדינם. ואף עכו"ם יודע על חומרת עוון שפ"ד וכפי שמוזהרים ע"ז בעצמם כבפ"ז דסנהדרין (נו.) ועוד, וא"כ מה עניינם דפו"ל לחמו"ע, ויל"ע.

ונראה, דהבין אותו רשע דבאמת לא הם שהרגו לבת המלך ואמרו כן רק כדי להציל את אחיהם בני ישראל, דסתם "רוצח" אינו "מסגיר" את עצמו למלכות וכ"ש בהריגת "בת המלך" בכבודה ובעצמה דיש לחשוש שיהרגום מחמת זה במיתה "משונה" ובפרהסיא לעין כל, ולזה הבין טוריינוס שאין ידם במעל דהוי יותר מידי "משונה" שהרוצח יודה במעלליו וביותר בתרי אינשי שיבואו "להודות" בזה, אך מאידך גם לא יכל "להכחישם" ולומר שאין אתם הרוצחים "האמיתיים" ולהרוג את ישראל, דשמא אכן הם הרוצחים ואיך יוכל להרוג לישראל בשעה שהם "מודים" בריש גלי דהמה רצחוה, ודו"ק. וא"כ זהו שאמר להם דכיון דאתם מעמו של חמו"ע על כן יבוא אלוקיכם ויצילכם, מאחר שצדיקים אתם ודומיא דהציל לחמו"ע מחמת "צידקותם". וע"ז אמרו לו שאין אנו "צדיקים" שיעשה לנו "נס" וכו', כדי להציל את "כבוד" הקב"ה ועמו שלא יאמרו ח"ו שאין הקב"ה מציל לחסידיו ולעמו וכו', והבן בס"ד.
 

(ב)

ויל"ע אם הני תרי אחים קדושים היו בכלל "הגזירה" ליהרג על חשד רציחה או שלא נגזר עליהם מיתה כלל והכניסו א"ע לזה.

ויעוי' בשו"ת "אגרות משה" יור"ד ח"ב (תשובה קעד' ענף ד') שנשאל ע"י הגאב"ד דירושת"ו הגרי"י וייס זצ"ל בעל ה"מנחת יצחק", אם יש חיוב לאחד לחתוך "אברו" בשביל "הצלת נפש" של חבירו, והשיב דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אין לחייב, וכדס"ל לרדב"ז והובא בפ"ת ביור"ד (סי' קנז' סקט"ו), וכ"כ ה"אור שמח" בפ"ז דרוצח ה"ח כנ"ל דאינו מחוייב בדבר, ומ"מ "מידת חסידות" איכא בזה לחתוך אברו עבור זה וכו'. אולם במקום "מיתה" שנגזר על פלוני "ליהרג" והוא רוצה "להצילו" שהוא "ימות" ויהרג תחתיו, אפי' אם זה שנגזר עליו הוא ת"ח ובעל מעשים ומאידך זה שרוצה להצילו בחייו הוי ע"ה, אפ"ה אסור לו להציל "בחייו", דהרי עתה דמא דחבריה "לא סומק" לענין זה וכו', עכ"ד. והובא במנח"י ח"ה (סימן ח'), וכן יעו"ש (סימן ז') בזה.

ואח"כ כ' בזה"ל, וזה שפפוס ולוליינוס אחים שאמרו על עצמם שקר שהם הרגו בת המלך כדי "להציל את ישראל" כדאי' בתענית (יח:), וכ"כ רש"י בב"ב (י:), אף שמשמע שהם לא היו בכלל הגזירה, מדחזינן שעשו דבר היותר גדול, שהרי בשביל מצוה זו אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן כדאי' בב"ב שם, ה"ט משום ד"הצלת ישראל" שאני וכו', עכ"ל רבינו הגרמ"פ זצ"ל יעו"ש.

אולם צ"ע מדברי רש"י בפסחים שם שכ' בזה"ל, הרוגי לוד, שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל שהודו ע"ע הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל, עכ"ל. וכ"כ בר"ח שם דשני אחים שהיו בלוד וכו' ובקשו להרוג כל יהודי בשבילה ואמרו שני האחים אנו הרגנוה כדי להציל כל ישראל וכו', עכ"ל. וכן יעוי' ברבינו גרשום בפ"ק דב"ב שם שכ' שפעם א' נמצאת בת מלך הרוגה וכו' וחשדו לכל היהודים ורצה המלך לשלוח יד בכולן עד שבאו שנים ואמרו שהן הרגוה והצילו את כולם על ידן, עכ"ל ר"ג יעו"ש. וא"כ מבואר דס"ל דהגזירה היתה על כל בנ"י וע"כ שפו"ל היו בכללם, ודלא כש"כ האג"מ שלא היו בכללו.
 

(ג)

ובעצם מש"כ דמדחזי' שעי"ז זכו לשכר עצום שאין כל בריה וכו' דע"כ שלא היו בכלל הגזירה, נראה דאינו מוכרח די"ל דאכתי אין "ספק" מוציא מידי "ודאי" וברי ושמא "ברי" עדיף, וא"כ אינו דומה גזירה "כללית" על כל ישראל לגזירה "פרטית" עליהם בלבד, דפשוט דגזירת "מיתה" כללית על כל ישראל אינה ודאית כלל שכן לא אחד בלבד עמד עלינו "לכלותינו" אלא בכל דור ודור עומדים עלינו "לכלותינו" ואעפ"כ הקב"ה מצילנו מידם, וכדהוי גם בהאי עובדא דבסוף "ניצלו" ממיתה, וא"כ אפי' אם אכן היו פו"ל "בכלל הגזירה" אפ"ה לא היתה "ודאית" כלל, ומשא"כ כשהסגירו עצמם למלך בזה הוי מיתה ודאית ונמצא שאכן מסרו נפשם בזה, ועוד דאם היו נהרגים עם כל שאר ישראל בהאי גזירה הוי במיתה בעלמא "בסייף" וכיו"ב ולא "בפרהסיא" כ"כ ומשא"כ כשהודו שהמה רצחוה ע"כ שהרגום טוריינוס בפרהסיא ובמיתה אכזרית כראוי לרוצחי "בת המלך", וא"כ שפיר י"ל דהיו בכלל הגזירה, וכמדוייק ברש"י, ובר"ג, ובר"ח, ואפ"ה נחשבו "שמסרו נפשם" בזה ומה"ט זכו לשכר עצום שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, והבן בס"ד.
 

(ד)

וכן יעוי' בשו"ת "יד אליהו" (לובלין) [סימן מג'] שנשאל אם מחוייב אדם להכניס א"ע בסכנת נפשות כדי להציל את חבירו ממיתה ודאית, או דאינו מחויב אולם "רשאי" עכ"פ, או דאף "אסור" לסכן א"ע עבור חבירו.

והשיב הג"ר אליהו ז"ל, דאיתא בהג"מ דצריך לסכן א"ע עבור זה, וכמוכח בירושלמי וכו', אולם נלע"ד דליתא להאי דינא כלל ואי"צ לסכן א"ע עבור זה וכו'. אמנם נר' דאם המציל אינו ת"ח ודומיא דהניצל שג"כ אינו ת"ח, דמותר להכניס א"ע לסכנה אבל "אינו מחוייב" בזה כ"א ממידת חסידות וכו'. ויעו"ש מש"כ להוכיח מכמה דוכתי בש"ס דאיכא נפק"מ אם המציל והניצל ת"ח או ע"ה, וכן במש"כ להוכיח דליכא חיוב לסכן א"ע בשביל הצלת אחרים ממש"כ תוס' בפ"ט דנדה (סא.) בד"ה אטמרינכו וכו' גבי ר' טרפון וכו', וה"נ מוכח כנ"ל מפ"ח דסנהדרין (עג.) מדכ' מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר וכו', וה"נ מוכח כן בגמ' שם לקמן (עד.) גבי רודף אחר רודף ששבר את הכלים וכו', דמוכח דאי"צ להכניס אדם א"ע ב"ספק סכנה" בשביל "להציל אחרים" וכו'. ואפ"ה "מידת חסידות" איכא בזה להצילו. ואל תשיבני ממה נפשך איך אפ"ל כן, דאם "רשאי" ע"כ דגם "מחוייב" להצילו, ואם אינו "מחוייב" אף "אינו רשאי", זה אינו, ויעו"ש מש"כ להוכיח דאע"פ דחיובא ליכא מ"מ "מידת חסידות" איכא, והיינו דוקא כשחבירו כמותו אבל כשאין הניצל כמעלת המציל כ"א בדרגה פחותה ממנו ליכא למיד"ח, עכ"ד ע"ש.

ואח"כ כ' וז"ל, ואין להקשות ממש"כ בתענית (יח:) גבי פפוס ולוליינוס שמסרו עצמם כדי להציל אחרים שהיו בסכנה וכו' כדפירש"י שם בשם י"א [דהתם פו"ל היו במעלה "יותר" מהניצולים ואפ"ה "התחסדו" ומסרו נפשם עבורם], חדא, די"ל דגם התם היו ת"ח בניצולים, ועוד דהתם כולם היו בסכנה כדפירש"י בפ"ג דפסחים שם ובפ"ק דב"ב שם, ובס' "מאור הקטן" פ' פנחס וכו', עכ"ל היד אליהו יעו"ש.

וא"כ מבואר דס"ל בפשיטות דגם פו"ל היו בכלל הגזירה, וכמדוייק בכל הני תלתא ראשונים, ודלא כש"כ האג"מ.

וכן מש"כ דאע"פ דחיובא ליכא מ"מ "מידת חסידות" איכא למסור א"ע עבור הצלת אחרים, הוא דלא כש"כ האג"מ דאסור למיעבד הכי. וכן יעוי' ב"ישועות יעקב" ביור"ד (סימן קנז' סק"א) דס"ל דאי"צ למסור הנפש אפי' "בשביל הכלל", ומשמע דמ"מ רשאי ע"ש. ויש לפלפל הרבה בכ"ז, ואכמ"ל.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר