הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דבר שיש לו עיקר מן התורה; מנהג - הוכחה היסטורית; "אמר רב... משמיה דרב..."
סוכה מד ע"א
אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש? - אמר ליה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. - אמר ליה: ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה. וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה - והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי! - אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאורייתא - עבדינן שבעה זכר למקדש. ערבה דרבנן - לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש. למאן? אילימא לאבא שאול - האמר +ויקרא כג+ ערבי נחל כתיב, שתים - אחת ללולב ואחת למקדש. אי לרבנן - הלכתא גמירי לה. דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני. - אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה - בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה - בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש, אמר ריש לקיש: כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה...
מבנה הסוגיא:
1.
אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש? -
אביי שואל את רבא מדוע לא תיקנו חכמים שיטלו ערבה כל שבעה ימים זכר למקדש שנטלו ערבה בכל שבעת הימים כמו שתיקנו לגבי לולב.
2.
אמר ליה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.
- אמר ליה: ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה.
וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה - והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי! -
ענה לו רבא, שיוצאים ידי חובה [של זכר למקדש?] בערבה שאגודה עם הלולב. הקשה עליו אביי: הערבה בלולב עומדת בפני עצמה. ואם נאמר שכדי להמחיש את ה"זכר למקדש" יעשה הגבהה נוספת ומיוחדת בערבה בפני עצמה, דבר זה לא נכון שהרי "לא קא עבדינן הכי", כלומר, בפועל לא נהוג לעשות כך.
וקצת קשה:
2.1
מדוע צריך הגבהה ולא די בכך - בערבה שאגודה עם הלולב - שבעצם מציאותה תהווה "זכר למקדש". אלא יש לומר שהרי גם במקדש היתה ערבה אגודה בלולב, והיתה ערבה נוספת ונפרדת, ולדבר זה צריך לעשות "זכר למקדש" .
2.2
מה ההוכחה מכך שלא היה נהוג בזמן אביי ורבא שלא להגביה את הערבה שבלולב באופן נפרד לכך שלא תיקנו חכמים למעשה "זכר למקדש" בעניין הערבה.
2.2.1
ולכן צריך לומר: אם בזמן אביי ורבא לא היה נחוג למעשה להגביה במיוחד את הערבה שבלולב יש מכאן הוכחה היסטורית שלא היתה כלל תקנה כזאת גם בדורות הקודמים. הניסוח בגמרא "והא מעשים בכל יום..." מלמד שאין הכוונה דווקא לאביי ורבא עצמם, אלא שלא היה נהוג כך בעם ישראל. גם חכמים אחרים לא נהגו כך, וברור אם כן שלא היתה תקנה היסטורית כזאת - להגביה את הערבה בלולב באופן מיוחד עבור זכר למקדש של הקפת המזבח עם ערבה.
2.22
הערה: בסוגייתנו מדובר על החשיבות העדותית [עדות היסטורית] של "מנהג" ולא קשור למשמעות ההלכתית של המנהג עצמו.
2.3
עד כאן מסקנת הגמרא היא שלעניין הלכה אם באמת אדם הגביה [בזמן בית המקדש] את הערבה שבלולב באופן נפרד ונוסף הרי שקיים גם את מצות הערבה, ולמרות שבעמוד ב נחלקו בכך אמוראים הרי שהלכה כאביי ורבא בסוגייתנו - שהם "בתראי" - "מתיבתא", הערה ז.
2.4
עד כאן משמע שחוזרת שאלת אביי לרבא, מדוע לא תיקנו זכר למקדש בעניין נטילת הערבה.
3.
אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאורייתא - עבדינן שבעה זכר למקדש. ערבה דרבנן - לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש.
רב זביד עונה משמו של רבא, שחכמים לא עשו "זכר למקדש" לדין הערבה כי היא היתה מחוייבת רק מדרבנן [בזמן המקדש]
3.1
הערה: מדוע רבא עצמו לא ענה - כמו לעיל - אלא תלמידו?
4.
למאן? אילימא לאבא שאול - האמר +ויקרא כג+ ערבי נחל כתיב, שתים - אחת ללולב ואחת למקדש. אי לרבנן - הלכתא גמירי לה. דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני. -
הגמרא [האם יתכן שאביי הוא זה שאומר את הדברים?] מוכיחה שלאף שיטה דין הערבה במקדש איננו מדרבנן, אלא הוא מפורש בתורה [דרשתו של אבא שאול] או שהוא הלכה למשה מסיני [לפי "רבנן"], וכמו שאמר רבי יוחנן בשם "רבי נחוניא" [כנראה שהיה תנא]. משמע מכאן של"הלכה למשה מסיני" יש תוקף של "דאורייתא", ולכן הגמרא טוענת שהיה צריך לעשות לערבה תקנה של "זכר למקדש".
5.
הגמרא מקבלת את הטענה בסעיף 4, ולכן רב זביד אומר [בשם רבא] נימוק אחר:
אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה - בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה - בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש,
הביטוי "עיקר מן התורה" לא מובן, הרי דין לולב נלמד ממש מהפסוקים. ולכן, בפשטות, כוונת הנימוק הוא שדין לולב חל גם בגבולין [כל מקום מלבד המקדש-ירושלים] יום אחד, לכן עשו "זכר למקדש" כל שבעה, אבל דין "ערבה" לא חל כלל בגבולין [בזמן בית המקדש] ולכן לא תיקנו "זכר למקדש" לדין ערבה במקדש.
5.1
"רב זביד" היה תלמידו של רבא וגם של אביי. ומכיוון שכך נשאלת השאלה מדוע הגמרא אומרת "אמר רב זביד משמיה דרבא" [שמתאים לחכם שלא היה תלמיד של קודמו] והיה ראוי יותר לומר "אמר רב זביד אמר רבא" [שמתאים לחכם שאומר הלכה מטעם רבו] וראה תוס', שבת דף צג, א, ד"ה "אמר רב זביד"]
5.2
ולכן יתכן לומר שרב זביד עצמו לא מסכים ממש לדעת רבו - רבא [למרות שמביא את דבריו].
5.2.1
וכאן נעיר דבר מוזר ביותר: למרות שרב זביד היה תלמידו של רבא לא מוזכר כלל בכל הש"ס ביטוי של "אמר רב זביד אמר רבא" אלא תמיד בביטוי "אמר רב זביד משמיה דרבא". וקשה לומר שתמיד לא שמע ממנו באופן ישיר. אלא אם כן נאמר שהיה תלמיד של רבא אבל מבוגר מאד [כי למד גם מאביי]. ובכלל לא מוזכר בש"ס הביטוי "אמר רב זביד אמר רב..." ביחס לאף חכם מרבותיו.
5.3
ועל סוגייתנו יש להקשות: כיצד רב זביד עכשיו משנה את דעתו בשם רבא? אם היה אומר בשם עצמו הרי שסביר שחכם מביא תרוץ אחר.
ובפשטות יש לומר, ש"עורך הגמרא" משבץ את המילים בדברי רב זביד בשם רבא.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים לא-לב הערה יח.
6.
בקטע הבא הגמרא דנה בדין אחר לגבי ערבה בבית המקדש, ובפשטות נראה, שאין קשר לסוגיה עד כאן. [לפי אחד הפרשנים בהמשך - יש קשר]
אמר ריש לקיש: כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. אמר ליה רבי יוחנן: מי אמרה? - מי אמרה? הא איהו אמר, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני! אלא: מי אמרה בנטילה, דלמא בזקיפה? מי אמרה בבעלי מומין, דלמא בתמימים?
7.
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה כב:
כיצד היו עושין מביאין אותה מערב שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין, ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום,
וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה, כיצד עושה לוקח ש בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש ת בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.
מהרמב"ם משמע שפסק כמו בסעיף 3 לעיל.
8.
מגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה כב:
[כב] וערבה זו הואיל וכו'. תמה אני על טעם זה לפי ששם (דף מ"ד) שאלו בגמרא מאי שנא לולב דעבדינן שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן שבעה זכר למקדש ומתרץ אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן שבעה זכר למקדש ומקשה דערבה לאו מדרבנן היא לשום תנא דאבא שאול מקרא יליף לה רבנן הלכתא גמירי לה
ומתוך כך נתנו טעם אחר ואמרו אלא לולב דאית ליה עיקר מדאורייתא בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש
ערבה דלית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש וזו היא מסקנא דגמ'
וא"כ ה"ל לרבנן להזכיר כן לפי שאין לערבה עיקר כלל מן התורה בגבולין לא תקנו לה שבעה ואולי היה לו לרבינו גרסא אחרת בזה וצ"ע:
הוא מקשה שהרמב"ם היה צריך להביא את הנימוק הסופי בגמרא כפי סעיף 5 לעיל.
9.
לחם משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה כב:
[כב] וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה וכו'. ומה שתמה ה"ה ז"ל על רבינו תימה גדולה היא.
ונראה דיש להקשות עוד על רבינו מכאן על מה שהניח בספר המצות דהל"מ ורבוי הוי ד"ס +בפ"ב מהלכות טומאת מת כתב הרמב"ם בהדיא שהל"מ לא מקרי ד"ס וצ"ע+
וא"כ לכאורה קשה דהא הכא הקשו למ"ד מדרבנן דאיך קראו מדרבנן כיון דהוי הלכה למשה מסיני או רבוי לאבא שאול.
ואין זו קושיא כלל דפי' הגמ' לדברי רבינו כך הוא אמאי מקלינן ביה אף על גב דהוי מדרבנן כיון דהוי הל"מ או רבוי א"כ יש להחמיר בו כדין תורה
וכפי מה שהניח רבינו בשרשו דאע"ג דהוי דרבנן יש להחמיר בו כדין תורה:
הוא מסכים עם ה"מגיד משנה" בסעיף 8. והוא מוסיף הערה שדבר של הלכה למשה מסיני מחמירים בו כבשל דין תורה.
10.
בני שמואל הלכות שופר סוכה ולולב פרק ז הלכה כב:
[כב] וערבה זו הואיל ואינה בפירוש מן התורה וכו'. כתב הרב המגיד תמה אני על הטעם וכו' וא"כ היה לו לרבינו וכו' עכ"ל
ולענ"ד נראה לתרץ דרבינו קשיא ליה בגמרא כדמשני הש"ס לולב דאורייתא עבדינן וכו' וערבה דרבנן ומדחי ליה הש"ס למאן וכו' דקרי לה מאי קרי לה ומאי ס"ד דמתרץ ערבה דרבנן ומכח זה ס"ל לרבינו דמאי דקאמר המתרץ ערבה דרבנן על פי מ"ש רבינו בספר המצות דהלכה למשה מסיני ורבויי דרבנן קרינן להו
וזהו כוונת המתרץ הכא דקאמר ערבה דרבנן ר"ל אינם מפורשים בתורה
והמקשה לא הבין כן אלא ר"ל ערבה דרבנן ממש כפשטא והשיב ליה המתרץ לפי שיטתו כן נ"ל אף על פי שהוא דחוק דכי האי גוונא מצאתי למרן הכ"מ בכמה דוכתין שמתרץ כן לרבינו ודוק:
אלא שנתקשו אצלי דברי רבינו בספר המצות אמ"ש בפ"ב מהל' טומאת מת שהלכה למשה מסיני לא מקרי דברי סופרים וצ"ע:
הוא מסביר שהרמב"ם מסביר שגם בתרוץ הראשון בגמרא [לעיל בסעיף 3] היתה כוונה לומר שערבה שהיא "הלכה למשה מסיני" היא "מדרבנן" רק ככינוי. והוא מוסיף שהמקשן לא "הבין כן" בתרוץ הראשון.
10.1
נראה שמדבריו יוצא שהתרוץ הסופי בגמרא - בסעיף 5 - למעשה כולל גם את התרוץ הראשון בסעיף 3.
10.2
ודווקא לפי דבריו נראה ליישב קושי שהעלינו לעיל בסוף סעיף 5: הגמרא - "עורך הגמרא" "רק" מנסח את דברי רב זביד בשם רבא בניסוח אחר.
10.3
הערה: בדרך אגב ניתן להסיק, שהביטוי "אמר רב משמיה דרב.." משמעותו, שהחכם אמר את תוכן הדברים של רבו אבל הוא לא מצטט את דבריו בלשונו ממש.
