סקר
לקראת סיום מס' שבת





 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

 

חילול פירות שביעית

סוכה מ ע"ב

 
"אמר רבי אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ורבי יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חילול.
מאי טעמא דרבי אלעזר - דכתיב בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר - דרך מקח, ולא דרך חילול. ורבי יוחנן מאי טעמא - דכתיב כי יובל היא קדש מה קדש - בין דרך מקח בין דרך חילול, אף שביעית - בין דרך מקח בין דרך חילול.
ורבי יוחנן, האי כי תמכרו ממכר מאי עביד ליה? - מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר חנינא. דתניא, אמר רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו', אדם נושא ונותן בפירות שביעית - לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו, שנאמר בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'. ורבי אלעזר, האי קרא דרבי יוחנן מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא: כי יובל היא קדש מה קדש תופס את דמיו - אף שביעית תופסת את דמיה.
תניא כוותיה דרבי אלעזר, ותניא כוותיה דרבי יוחנן. תניא כוותיה דרבי אלעזר: שביעית תופסת את דמיה, שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם, מה קדש תופס את דמיו ואסור - אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין - תלמוד לומר תהיה - בהוייתה תהא. הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים, לקח בדגים יין - יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור. מדקתני לקח לקח אלמא: דרך מקח - אין, דרך חילול - לא. תניא כוותיה דרבי יוחנן: אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: על שחוטין - מתחללין, על חיין - אין מתחללין, גזירה שמא יגדל מהן עדרים. ... {רש"י: מתחללין - משמע: דרך חילול, בפדיה, ולא במקח וממכר}.
אמר רב אשי: מחלוקת בפרי ראשון, אבל בפרי שני - דברי הכל בין דרך מקח בין דרך חילול. והא דקתני לקח לקח - איידי דתנא רישא לקח, תנא נמי סיפא לקח. איתיביה רבינא לרב אשי: מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה? ילך אצל חנווני הרגיל אצלו, ואומר לו: תן לי בסלע פירות ונותן לו. וחוזר ואומר לו: הרי פירות הללו נתונים לך במתנה. והוא אומר לו: הא לך סלע זו במתנה. והלה לוקח בהן מה שירצה. והא הכא, דפרי שני הוא, וקתני דרך מקח - אין, דרך חילול - לא! - אלא אמר רבי אשי: מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון, דברי הכל דרך מקח - אין, דרך חילול - לא. והא דקתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מאי שביעית - דמי שביעית. דאי לא תימא הכי - מעשר מעשר ממש? והא כתיב וצרת הכסף בידך! אלא - דמי מעשר, הכא נמי - דמי שביעית
".

הקשה הכפות תמרים, הכיצד אומר רש"י שלשון מתחללין שבברייתא אין משמעו במקח וממכר, הלא בפירוש מצאנו שלשון חילול שייך גם במקח – בלשון רבי אלעזר: "אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח"! ותירץ שמכל מקום בברייתא בודאי מדובר בחילול שאינו במקח וממכר שכן מוזכר בה גם מעשר שני האסור במקח וממכר. אך קשה לתירוצו, שאפשר שהברייתא הזכירה חילול באופן כללי, וכל דבר מתחלל כדינו הוא. שכן ברייתא זו אין עניינה לבאר את אופן החילול. ובערוך לנר תירץ שלשון חילול שייך במקח רק אם מוזכר במפורש שמדובר בחילול במקח, כמו בדברי רבי אלעזר. ודוחק, שהיה לגמרא לפרש שראייתה מהברייתא מבוססת על חידוש לשוני זה, שכן אין חילוק כזה רגיל בלשון.
אלא שעוד קשה, למה לא הביאה הגמרא כתניא כוותיה דרבי יוחנן את הברייתא המפורשת לעיל בדף לט ע"א: "תניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות. ואם מסר - יאמר: הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי, ובא ואוכלן בקדושת שביעית".
לכן יש לתרץ את שתי הקושיות זו בזו, שאכן עיקר סמך הגמרא שקיימת ברייתא כוותיה דרבי יוחנן היא על הברייתא שבדף לט ע"א, אלא שדרך הגמרא ללמד בדרך משא ומתן ברייתות נוספות, ולכן הביאה גם את הברייתא שבפשטות לשון "מתחללין" שבה משמעה יותר כרבי יוחנן, למרות שאילולא היתה בנמצא ממילא ברייתא נוספת היה יכול רבי אלעזר בנקל להעמידה כדעתו.

באופן דומה יש לבאר גם את ראיית הגמרא שתניא כוותיה דרבי אלעזר: "מדקתני לקח לקח אלמא: דרך מקח - אין, דרך חילול – לא". וקשה, הרי להבנת רבי יוחנן אין חילוק בין דרך מקח לבין דרך חילול, ולמה תהא ראיה מכך שנקטה הברייתא את המצוי מבין השנים, הרי אין דרך לחלל ללא תכלית פירות שביעית בבשר, ואז את הבשר בדגים, את הדגים ביין, ולבסוף את היין בשמן.
אלא שגם בברייתא זו יש משמעות בלבד ולא ראיה מכרעת. ועיקר סמך הגמרא על הברייתא שהביא רבינא לבסוף: "מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה? ילך אצל חנווני הרגיל אצלו...", וברייתא זו היא בודאי כדעת רבי אלעזר בלבד כמסקנת הגמרא, שבודאי לא היו מורים לטרוח אצל חנווני אילו היה די בחילול בלבד.

אמרה הברייתא: "שביעית תופסת את דמיה, שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם, מה קדש תופס את דמיו ואסור - אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין - תלמוד לומר תהיה - בהוייתה תהא. הא כיצד... אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור".
במה עוסקים הפסוק והברייתא, בפרי ראשון, או בפרי שני? לכאורה קיימת סתירה בדברי הברייתא עצמה, מהמילה תהיה למדו שבשביעית פרי עצמו אסור, וזה מדובר בפרי ראשון בלבד. אך אם כן מנין למדו ששביעית תופסת את דמיה כקדש גם בפרי שני ושלישי?
עוד צריך ביאור, מנין מקור הברייתא לחלק בין פרי ראשון לשני, ומה הסברה בזה?

אלא שהפסוק והברייתא עוסקים בכלל – גם בפרי ראשון וגם בפרי שני, שכן הלימוד מורה שדין שביעית כדין הקדש. וכמו שבהקדש יש גם קדושת הגוף וגם קדושת דמים, כך קדושת פירות השביעית כוללת שתי קדושות – קדושת הגוף וקדושת דמים. קדושת הגוף אינה יכולה לפקוע לעולם, כך הדין בקדושת הגוף בדבר הראוי לקרבן ככתוב: (ויקרא כז, י) וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. והיה – שתתהוה הקדושה עליו כבתחילה. וכך הדין גם בפירות שביעית עצמם, כנלמד מהפסוק (ויקרא כה, יב) קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם – שתתהוה הקדושה עליו כבתחילה. וקדושה זו חלה על גוף הפירות עצמם ולא ניתן להחילה על דבר אחר. רק בתמורה חלה קדושת הגוף גם על התמורה, אך לא מטעם חילול אלא משום שהתמורה עצמה הוקדשה כבתחילה כמו כל נדר ונדבה. ואילו קדושת הדמים חלה על שווים של ההקדש או הפירות, וכיון שניתן להקנות את שוויו של חפץ ניתן גם להעביר את הקדושה שחלה עליו. ואחר כל קנאה וחילול לא נשתייר בדמים הראשונים מאום מהשייכות לבעל הקדושה, לכן פקעה גם הקדושה שהיתה בם.

הסיקה הגמרא: "אלא אמר רבי אשי: מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון, דברי הכל דרך מקח - אין, דרך חילול – לא". וקשה, הרי קדושת הפרי השני אינה יכולה להיות גדולה מקדושת הפרי הראשון. וכיון שניתן להחיל את קדושת הפרי השני לפרי שלישי דרך חילול, הכיצד לא תחול קדושה על הפרי השני דרך חילול הפרי הראשון?!
אלא שמשמעות "חילול" היא מלשון חול וחולין, כלומר שהקדושה פוקעת מהדבר הקדוש וחלה על דבר אחר. לכן המנסה לחלל דבר שאין הקדושה יכולה לפקוע ממנו אינו עושה דבר, כי אמירתו שהחולין יתקדש תתבצע רק בתנאי שייעשה כאן חילול, כלומר שהקדושה תפקע מהמתחלל. כך הוא בהקדש, כדברי המשנה במסכת תמורה דף כו ע"ב: "זו מחוללת על זו - אין זו תמורה", ופירש רש"י: "מחוללת - לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין". וכך הוא גם בפרי שני שבשביעית כנלמד מתהיה קדש.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר