הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אייתי מתניתא"; "תנא ושייר"
סוכה נד ע"א-ע"ב
כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אייתי מתניתא בידיה: +במדבר י'+ ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות שאין תלמוד לומר יתקעו, שכבר נאמר +במדבר י+ ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם ומה תלמוד לומר יתקעו? - הכל לפי המוספין תוקעין.
הוא תני לה והוא אמר לה: לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף.
תנן: ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה.
ואם איתא, ליתני: שבת שבתוך החג, משכחת לה חמשין וחד! -
אמר רבי זירא: לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת.
אמר רבא: מאן הא דלא חש לקימחא? -
חדא: דבכל יום תנן.
ועוד: אי נמי כהדדי נינהו, ליתני: שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה,
דשמעת מינה תרתי: שמעת מינה דרבי אליעזר בן יעקב, ושמעת מינה דרבי אחא בר חנינא.
אלא אמר רבא: לפי שאין תוקעין למילוי מים בשבת, דבצרי טובא. -
וליתני נמי: ראש השנה שחל להיות בשבת, דהא איכא תלתא מוספין: מוסף דראש השנה, מוסף דראש חודש, מוסף דשבת! -
ערב שבת שבתוך החג איצטריך ליה, לאשמעינן כדרבי אליעזר בן יעקב. -
אטו מי קאמר ליתני הא ולא ליתני הא? ליתני הא וליתני הא! -
תנא ושייר. -
מאי שייר דהאי שייר? - שייר ערב הפסח.
מבנה הסוגיה:
1.
כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אייתי מתניתא בידיה: +במדבר י'+ ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות שאין תלמוד לומר יתקעו, שכבר נאמר +במדבר י+ ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם ומה תלמוד לומר יתקעו? - הכל לפי המוספין תוקעין.
1.1
לגבי החכם רבי אחא בר חנינא שבא "מדרומא" ראה תאור מעניין ב"מתיבתא", הערה ח.
1.2
אייתי מתניתא בידיה
ביטוי זה מוזכר - 16 מופעים בש"ס. כאשר ההתייחסות לחכם שבסוגייתנו - רבי אחא בר חנינא מדרומא" מוזכר 4 פעמים. ויותר מכך, שמו של החכם "רבי אחא בר חנינא מדרומא" מוזכר בש"ס רק 4 פעמים ובכולם הוא מוזכר יחד עם הביטוי הנ"ל "אייתי מתניתא בידיה".
משמעות הביטוי היא שהחכם - האמורא - "הביא" ברייתא שהיתה בידו ולא היתה ידועה לשאר החכמים.
1.3
וכך:
הליכות עולם שער שני פרק א :
כא. הא דאתמר בכמה דוכתין תני תנא קמיה דרבא תני תנא קמיה דר"י וכן הרבה בגמרא, ר"ל תנא בכאן אמורא על שם שקבל האי מתניתא מרבו ובא וספרה שהברייתות לא היו שגורות בפי הכל (ונודע) [כמו שנודע] וכדאמרינן בעלמא פלוני אתא ואייתי מתניתא בידיה,
ונראה שיש לבדוק אם בגלל זה שהברייתא אלא היתה ידועה "בפי הכל" אזי היא "פחות" מחייבת? מהסוגיות בש"ס לא משמע כך. ובכל זאת יש לשאול מדוע הגמרא בכלל מציינת זאת ולא מצטטת ברייתא באופן רגיל - "תניא"!
1.3.1
אולי ניתן לומר, שאם מקשים מברייתא כזאת ניתן לדחותה מפני שאולי איננה "מדוייקת" די הצורך! ואולי באמת ה"דרגה" של ברייתא כזאת היא דרגת אמצע בין דרגת "אמורא" לדרגת "תנא".
2.
המשך הגמרא:
הוא תני לה והוא אמר לה: לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף.
הגמרא מציינת שהאמורא גם פירש את הברייתא "שלו" - "הוא אמר לה". ניתן לומר שבא להדגיש מה שכתבנו בסוף סעיף 1.
2.1
רש"י מסכת סוכה דף נד עמוד א:
הוא תני ליה - רבי אחא דתני לה - הוא אמר לה.
לא ברור מה רש"י מדגיש.
בקטע הבא רש"י מפרט:
רש"י מסכת חולין דף כב עמוד ב:
הוא תני לה - שונה היה המשנה מפי רבו משיעלעו והוא אמר לה מפרש המשנה מדעתו דמשיעלעו לשון אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם מצוי בבשר דכי שמיט גדפא מיניה אתי מיניה דמא.
כלומר, האמורא יעקב קרחה לימד "משנה" שהיתה ידועה לו מפי רבותיו והוא גם פרש אתה.
2.2
פעמים רבות הביטוי הנ"ל בגמרא מובא כדי לומר, שהאמורא מתכוון לפסוק כאותה ברייתא!
ספר יוחסין מאמר שני סדר האמוראים אות האל"ף:
ר' אושעיא בר חייא ור' אושעיא ברבי ור' חייא כלם ביחד, הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן פרש"י ז"ל הוא שונה המשנה מרבו והוא אמר מדעתו שהלכה כר' נתן.
2.3
לפעמים האמורא פוסק [או: סובר] דווקא שלא כאותה ברייתא שהוא עצמו מסרה בשם רבותיו:
ספר הכריתות לשון למודים שער ב:
עוד שם פ"ק דעירובין (דף י') תני לוי מבוי שהוא רחב עשר אמה נועץ קנה באמצע ודיו הוא תני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה, חזינא אמורא דתני מתניתא ולית לא סבירא וכיוצא בזה אומר התם זאת אומרת וליה לא סבירא:
2.4
וכן:
הליכות עולם שער שני פרק א :
וכן הוא תני לה והוא אמר לה בהרבה מקומות כלומר הוא קבלה מרבו והוא פירשה מסברתו, וכן פירש"י פ"ק דחולין: [בהערות על הספר כתוב "רש"י חולין יב עמוד א, ולא מצאתי – צריך להיות כב עמוד א. אלא בקידושין דף יט עמוד א, רש"י: "הוא תני לה והוא אמר לה – הוא תני למתניתין והוא אמר בה מנפשיה..."]
כלומר, מדובר שהאמורא קיבל מרבו [במסורת] ברייתא. ברייתא "פרטית" זו לא היתה שגורה בפי כל האמוראים.
ה"הליכות עולם" מוסיף משפט חשוב "והוא פירשה מסברתו" [את הפירוש הוא לא קיבל במסורת מרבותיו]. ייתכן שכוונתו לומר, שניסוח הברייתא כולל כבר את הסבר האמורא, ואין מדובר בניסוח מדוייק של תנא קדום.
2.5
עד כאן הגמרא הביאה את הברייתא כדי ללמדנו שהיו תוקעים 9 תקיעות על כל "מוסף" ו"מוסף" - דין שלא מוזכר במפורש במשנה [בראש השנה שחל בשבת יש 3 "מוסף": של ראש השנה, של שבת, ושל ראש חודש].
ואולי ניתן לומר, שהברייתא שהובאה על ידי רבי אחא נועדה לפרש את משנתנו, ולא מדובר בברייתא "עצמאית"!
3.
הגמרא מקשה ממשנתנו. בפשטות הקושיה היא על דברי רבי אחא בר חנינא.
בדרך כלל פתיחת ציטוט ממשנה בביטוי "תנן" משמעותו היא, שיש קושיה מהמשנה על דין אחר!
תנן: ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה.
ואם איתא, ליתני: שבת שבתוך החג, משכחת לה חמשין וחד! -
תוכן הקושיה: לפי הברייתא שהביא רבי אחא שתוקעים 9 תקיעות על כל מוסף בנפרד ניתן להגיע שיתקעו 51 תקיעות - בשבת חול המועד סוכות - ולא 48 כפי שאומרת המשנה!
3.1
אם קושיית הגמרא היא על הברייתא שהביא "רבי חייא בר חנינא" קשה מאד, שהרי סתירה בין משנה לברייתא מנוסחת בש"ס כ"ורמינהו" [או צורה אחרת של הפועל "רמי"]! וכנראה, שהתשובה היא בדברינו לעיל, בסוף סעיף 1 ובסעיף 2.4, כלומר, כל הברייתא שהובאה על ידי רבי חייא לא היתה ידועה לחכמים, ולכן ה"דרגה" שלה לא ממש כדברי תנאים, ולכן ניתן להקשות עליה. וגם בגלל שמטרת הברייתא [וזו גם מטרתו של רבי חייא בר חנינא שהביא את הברייתא] היא להסביר את המשנה, ובמקרה כזה ניתן להקשות מהמשנה על ההסבר שנתנה הברייתא למשנה!
ראה גם בסיום הסוגיה - בדף הבא - מסכת סוכה דף נה - ושם, המשך דיון בדברים הנ"ל!
4.
אמר רבי זירא: לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת.
רבי זירא מיישב [לא נסביר], שלא קשה, והכלל במשנה עדיין תקף, שיש מקסימום של 48 תקיעות.
5.
רבא דוחה את תרוצו של רבי זירא [הוא משתמש בביטוי "פוגע" כלפי רבי זירא]:
אמר רבא: מאן הא דלא חש לקימחא? -
חדא: דבכל יום תנן.
מהמשנה משמע שכן מדובר שהיה נהוג פתיחת שערים בשבת, וממילא חוזרת קושיית הגמרא, שלפי רבי חייא צריכה היתה המשנה לכתוב שהיו מקסימום 51 תקיעות!
5.1
דחייה נוספת:
ועוד: אי נמי כהדדי נינהו, ליתני: שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה,
דשמעת מינה תרתי: שמעת מינה דרבי אליעזר בן יעקב, ושמעת מינה דרבי אחא בר חנינא.
רבא דוחה את תרוצו של רבי זירא: שגם אם אמנם היו מקסימום רק 48 תקיעות היה ראוי שהמשנה תכתוב את המקרה שיש בו יותר חידושי הלכה! וכאן נראה שיותר בולט העניין שהסברנו לעיל, שהברייתא של רבי חייא וגם רבי חייא עצמו באו כדי להסביר את המשנה, ולכן דחיית רבא היא, שהמשנה עצמה היתה יכולה לומר את החידוש שבברייתא באופן פשוט מאד, על ידי כך שהיתה מעדיפה לכתוב את המקרה של שבת חול המועד סוכות!
6.
אלא אמר רבא: לפי שאין תוקעין למילוי מים בשבת, דבצרי טובא. -
רבא מיישב את הקושיה בכך, שבשבת לא היו תוקעים למילוי המים, וממילא יש אפילו פחות מ 48 תקיעות [על חישוב מדוייק של התקיעות בכל הסוגיה ראה בפרשנים].
עד כאן הדין של רבי חייא בר חנינא בשם הברייתא, שתוקעים בכל מוסף ומוסף נשאר תקף!
7.
הגמרא מקשה קושיה אחרת: היה ראוי שהמשנה תכתוב דוגמא נוספת [שמבוססת על דינו של רבי חייא בר חנינא] למקרה שיש בו 48 תקיעות:
וליתני נמי: ראש השנה שחל להיות בשבת, דהא איכא תלתא מוספין: מוסף דראש השנה, מוסף דראש חודש, מוסף דשבת! -
8.
הגמרא עונה שבדוגמא שבמשנה יש חידוש מיוחד שראוי להדגישו...
ערב שבת שבתוך החג איצטריך ליה, לאשמעינן כדרבי אליעזר בן יעקב. -
9.
מקשה הגמרא, שהיה ראוי לכתוב את שתי הדוגמאות, כשבכל אחת מהן יש משום חידוש.
אטו מי קאמר ליתני הא ולא ליתני הא? ליתני הא וליתני הא! -
10.
עונה הגמרא:
תנא ושייר. -
כלומר, הגיוני שהתנא לא כותב את כל הדוגמאות האפשריות!
10.1
אבל קשה מאד, שהרי בסוגייתנו מדובר שבכל אחת משתי הדוגמאות, שיש בהם 48 תקיעות יש משום חידוש [כפי שהגמרא אמרה בסעיף 5]!
11.
הגמרא מניחה הנחה שאם תנא "משייר" מקרה מסויים הרי שחייב להיות שמדובר ביותר ממקרה אחד נוסף! ולכן שואלת הגמרא, מהו המקרה הנוסף - מלבד המקרה של ראש השנה שחל בשבת:
מאי שייר דהאי שייר? -
12.
עונה הגמרא שהמקרה הנוסף שבו תוקעים 48 תקיעות:
שייר ערב הפסח.
13.
מקשה הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נד עמוד ב
אי משום ערב הפסח - לאו שיורא הוא, דהא מני - רבי יהודה היא, דאמר: מימיהם של כת שלישית לא הגיעה לומר +תהלים קטז+ אהבתי כי ישמע ה' מפני שהיו עמה מועטין.
משנתנו ודאי שהיא כרבי יהודה [ראה בפרשנים], וממילא, לפיו יוצא שהמקרה הנוסף לא נכון, ולכן נשאר רק מקרה אחד שלא נמנה במשנה, וחוזרת השאלה - מדוע התנא שייר מקרה זה?
13.1
וכאן מקשים הפרשנים: הגמרא מניחה שמשנתנו היא כדעת רבי יהודה, ולפי זה הגמרא מקשה! וזה תמוה, כי בדרך כלל לא נוקטים כך בש"ס, שהרי מי שמקשים עליו יאמר שהמשנה לא כאותו חכם - רבי יהודה.
13.2
על כך מובא בשל"ה:
קכא. כתב הרמב"ן ז"ל בפרק קמא דקדושין דף טז א ד"ה אי משום), ניחא לן לדחוקי מתניתין ולאוקמא כיחידאה, מלמימר תנא ושייר. כדאשכחן בפרק קמא דבבא קמא דף טו א), ו[סוף] פרק ג' דכתובות דף מא א), אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא, הא מני רבי יוסי הגלילי.
ובפרק בתרא דסוכה (סוכה דף נד ב), אי משום ערב פסח, לאו שיורא הוא, הא מני רבי יהודא היא.
וכן בפרק שלשה מינין (נזיר דף לח ב). וכן כתב הרשב"א ז"ל בפרק קמא דבבא קמא דף טו א). כל זה הביא מהר"י קארו ז"ל בכללי תלמוד שלו.
כלומר, עדיף להעמיד משנה כתנא יחידי - בסוגייתנו - כרבי יהודה, ולא לומר שהתנא שייר מקרה מסויים. משמע מדבריו שעניין זה שהתנא שייר נאמר רק בתור דבר דחוק!
14.
עונה הגמרא:
(הא אוקימנא) +מסורת הש"ס: [והא אמרת רישא]+ דלא כרבי יהודה! -
כבר נקבע בסוגיות הקודמות שהרישא של משנתנו איננה כדעת רבי יהודה!
15.
ודלמא האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא. -
אומרת הגמרא, יתכן שהרישא לא כרבי יהודה, אבל הסיפא כן כרבי יהודה, וממילא יש רק דוגמא אחת לשיור, וחוזרת הקושיה ממשנתנו על רבי חייא בר חנינא שהביא ברייתא.
16.
הגמרא מביאה מקרה נוסף שתקעו בו 48 תקיעות, והמשנה לא כתבה אותו:
אלא: מאי שייר דהאי שייר? - שייר ערב הפסח שחל להיות בערב שבת, אפיק שית ועייל שית.
למסקנה יוצא, שדינו של רבי חייא בר חנינא נשאר בתוקפו, ומשנתנו שיירה [לא כתבה] שני מקרים שגם בהם תקעו 48 תקיעות! המקרים הם: ראש השנה שחל בשבת, וערב פסח שחל בערב שבת!
17.
למדנו שבאופן עקרוני לא ניתן להסיק דין מסויים מכך שמשנה מסויימת לא כותבת את המקרה במשנה [בתנאי שיש שני מקרים כאלה שלא מנויים במשנה]. על כך דנים הפרשנים:
18:
הליכות עולם שער שלישי פרק ב:
ג. דרך המשנה והברייתא דתני מילי טובא ושייר דתנא לאו כרוכלא הוא דליחשוב וליזיל, ודוקא טפי מחד אבל חד לא משייר כלום ומאי דקתני דוקא קתני וכדפריך בכל מקום דאומר תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר, והטעם כיון דטרח תנא למיתני כולהו מילי לא הוה משייר חדא דשיורא דחד מלתא לאו שיורא הוא.
והוא דן במיוחד במקרים שבהם מוזכר במשנה מספר של המקרים במשנה [כגון: "ארבעה..."]:
והיכא דקתני מנינא או אלו מוכח בכמה דוכתין דלא אמרינן תנא ושייר, בפרק קמא דקדושין גבי אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב וכו' מתיב רב ששת ארבעה מעניקין וכו' ואי איתא ניתני נמי מיתת אב וכי תימא תנא ושייר והא ארבעה קתני וכו'.
וכן הוא דן לגבי מקרים בהם מודגשת במשנה המלה "אלו", שלכאורה משמע ממנה, שהתנא לא נמנע מלכתוב כל דוגמא ששייכת לעניין:
ועוד אמרינן התם מתיב רב עמרם ואלו מעניקין וכו' ואם איתנא ניתני נמי מיתת אב וכי תימא תנא ושייר והא אלו קתני וכו'. ומיהו איכא דוכתי שאומר תנא ושייר אף על גב דקתני אלו בסוטה פרק אלו נאמרין בכל לשון שייר שבועת הדין ושבועת ביטוי וכן במקומות אחרים,
והתוספות העלו שצריך לחלק דכל היכא דתני ענינים רבים אמרינן תנא ושייר אף על גב דקתני אלו כגון ההיא דסוטה שהבאתי,
אבל כי לא תני ענינים רבים וקתני אלו לא אמרינן תנא ושייר כגון הך דקידושין ודכוותה, וכן גבי מנינא יש מקומות דתנא ושייר אף על גב דקתני מנין, בפרק החולץ תני ר' חייא ארבע מדברי תורה וארבע שניות להם מדברי סופרים ומסיק התם בגמרא דתנא ושייר, וכיוצא בו במקומות (רבים) [אחרים] וזה צריך לעיון הלכה יע"ש בתוספות פרק קמא דקדושין וכאן אין מקום להאריך.
וכן הוא דן בלשון שמוזכרת במשניות "אין בין זה לזה אלא" האם כאן מדובר ברשימה סגורה, או שמא גם כאן ניתן לומר "תנא ושייר"!
וכל היכא דתקני אין בין זה לזה אלא כך וכך לא שייך לומר תנא ושייר דודאי דוקא קתני כדמוכח בפ"ב דקמא ובריש מרובה ואם תמצא מקום שאומר אין בין כך ובין כך ותנא ושייר טעם יש בדבר, כי ההיא דמגילה אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייבים באחריותן ונדבות אין חייבין וכו' ולאו דוקא דליכא בינייהו אלא הך דאחרים נמי איכא בין נדר לנדבה כדאיתא במנחות פרק התודה והאי דקתני אין בין אגב גררא דשאר אין בין קתני לה, תוספות פרק מרובה:
