סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 871
"המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר"
ביצה כד ע"א
המחוסר צידה – כלומר: אם עדיין צריך לצוד את החיה או העוף מן המקום שנמצאים, כלומר מן הביבר, אסור לצוד ביו"ט, ושאינו מחוסר צידה מותר – ואם אין חסרון של צידה, הרי זה כניצוד ועומד שמותר לצוד ביו"ט. ורש"י שואל: למה אסור לצוד דגים מן הביברים ביו"ט, אע"פ ששחיטה אפיה ובישול הם מאבות מלאכות דאורייתא, מותר לשחוט לבשל ולאפות לצורך יו"ט, כי מלאכת אוכל נפש מותרת, ולמה א"כ לצוד דגים אסור. ועונה רש"י: ששחיטה אפיה ובישול, הטעם שהתורה התירה כיון שאם ישחוט קודם יו"ט יש לחשוש ל"מכמר בשרא", שמא הבשר ששחט מאתמול יתחמם ויסריח, לכן מותר לשחוט ביו"ט, וכמו"כ לאפות ולבשל, כי פת חמה או תבשיל טרי ביו"ט עדיפים מפת או תבשיל שהכין מאתמול, משא"כ לצוד את הדגים מן הביברים יכול היה מבעוד יום, ואין לחשוש שהדג ימות, אלא הכוונה שיצוד את הדגים, ויניח אותם בתוך מים שבו הם ניצודים, ולמחרת ביו"ט יקח אותם, לכן אסרו לעשות את זה ביו"ט. והרא"ש אומר: שמתוך פירושו של רש"י משמע, שסובר שצידה היא איסור דאורייתא, כיון שרש"י נותן טעם לדבר למה צידה אסורה יותר מאשר שחיטה אפיה ובישול, כי כל אלו הם מלאכות שעדיף לעשות אותם היום מאשר לעשות אותם אתמול, משא"כ צידה שאפשר היה לעשות מאתמול, מזה מפורש שרש"י לומד: שצידה היא מלאכה שאסורה ביו"ט מן התורה. התוס' שואלים על פירושו של רש"י: וכפי שגם האריכו בזה לעיל בדף ג. בענין שאסור לאכול פירות הנושרים מן האילן גזירה שמא יעלה ויתלוש. והתוס' שואלים שם: מה איכפת לנו שיתלוש את הפירות מן העץ, הרי תלישה אמנם היא מלאכת קצירה שזו מלאכה דאורייתא, אבל הרי זה לצורך אוכל נפש, והתוס' משם הוכיחו: שרק לענין מכשירי אוכל נפש יש חילוק שמכשירים שהיה אפשר לעשות אותם מערב יו"ט אסור לעשותם ביו"ט, ורק מכשירי אוכל נפש שאי אפשר היה לעשותם מעיו"ט עושים אותם ביו"ט, אבל במלאכת אוכל נפש עצמו אין חילוק, ואפי' אם היה יכול לעשות מעיו"ט, מותר לעשות ביו"ט. ולכן למרות שצידה יכול היה אמנם לעשות אותה מעיו"ט, אבל כיון שזו מלאכה של אוכל נפש ממש, לא איכפת לנו במה שהיה צריך ויכול לעשותה מעיו"ט, צריך להיות מותר לצוד ביו"ט, כך שאלו התוס'. לכן אומרים תוס': נראה להם כפירוש חכמי קינון, (ומתוקן למטה שצריך לומר "כפירוש רבינו נתנאל מקינון) שפרוש זה הביאו התוס' לעיל בדף ג שפירש משום שזה דומה לקצירה שנאסרה משום עובדין דחול משום שאדם רגיל לקצור שדה בבת אחת, כ"כ בצידה פעמים שמעלה במצודתו הרבה דגים וזה במילא עובדין דחול, כך דעת הרא"ש. ומדברי הירושלמי מביא הרא"ש מנין שאין טוחנין ואין בוררין ואין מרקדין, ת"ל "אשר יאכל לכל נפש, ושמרתם את המצוות", כלומר כל המלאכות הנעשות קודם לישה, כמו קצירה ובצירה וטחינה, אסרה התורה והדבר נלמד כאסמכתא מהפסוק.
(הרה"ג מיכל זילבר שליט"א)
