הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
בדין "הכנה" הלכה כרבה ולא כרבי יוחנן
ביצה ג ע"א
רב יוסף אמר: גזרה משום פירות הנושרין, אמר ליה אביי: פירות הנושרין טעמא מאי
- גזרה שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה? - כולה חדא גזרה היא.
רבי יצחק אמר: גזרה משום משקין שזבו. אמר ליה אביי: משקין שזבו טעמא מאי - גזרה שמא יסחוט, היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה? - כולה חדא גזרה היא.
כולהו כרב נחמן לא אמרי - כי קושיין.
כרבה נמי לא אמרי - הכנה לית להו.
אלא, רב יוסף מאי טעמא לא אמר כרבי יצחק? אמר לך: ביצה אוכלא, ופירות אוכלא, לאפוקי משקין דלאו אוכלא.
ורבי יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף? אמר לך: ביצה בלועה ומשקין בלועין, לאפוקי פירות דמגלו וקיימו.
ואף רבי יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו. דרבי יוחנן רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, ומשני
1.
יש בגמרא כמה שיטות אמוראים כיצד להסביר את הדין של בית הלל במשנתנו – לעיל ביצה דף ב.
2.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק א הלכה יט:
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב,
לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה, ואף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב, ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב ס שאחר שבת, וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזרה משום שבת שאחר יום טוב.
משמע שהרמב"ם מסביר את בית הלל במשנתנו כהסברו של רבה.
2.1
וכך אומר:
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק א הלכה יט:
[יט] לפיכך ביצה וכו'. (דף ב') משנה ביצה שנולדה ביום טוב ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרין לא תאכל
ובגמרא יש הרבה אוקימתות.
ובהלכות ואוקמה רבה (ביצה דף ב':) אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ואמרו שם דכל יום טוב אסורה גזירה משום יום טוב אחר שבת וכן בכל שבת גזירה משום שבת אחר יום טוב:
3.
ולכאורה יש להקשות הרי הגמרא דנה בהרחבה בשאר שיטות האמוראים בהסבר המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי [והכלל הוא מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה ], ומדוע נפסקה הלכה דווקא כהסברו של רבה, ובעיקר מדוע לא נפסק כהסברו של רבי יוחנן!
צל"ח מסכת ביצה דף ד עמוד א:
ואין לומר כיון דר"א [=רב אשי] משני אליבא דרב יוסף ור' יצחק מסתמא הכי ס"ל וא"כ כן הוא פסק הלכה, דהרי חזינן שהרי"ף [א א] פסק כרבה ולא כרב יצחק ור' יוסף והרא"ש [סי' א'] הביא דבריו ש"מ שאף שר"א משני אליבא דרב יוסף ור' יצחק אפ"ה הלכה כרבה, ה"נ אני אומר לענין ס"ס בדשיל"מ...
הוא מסביר שבדף ד משמע שרב אשי מסביר בסוגיה לפי רב יוסף ורב יצחק ולכן לכאורה צריך לפסוק כאחד מהם ולא כרבה. אבל בכל זאת הרי"ף והרא"ש לא פסקו כרב אשי אלא כרבה.
3.01
בכל זאת נשארת השאלה על הרי"ף והרא"ש מדוע הם לא פסקו כרב אשי.
3.02
זאת אומרת שהכלל של "מדקשיל וטרי אליביה" לא מהווה הוכחה "חזקה". ואולי דברי הצל"ח הם רק כשאמוראים מסבירים [או מיישבים] לפי דברי אמוראים אחרים [ולא ב"סתמא דגמרא" שאם הוא רב אשי עורך הגמרא - ולא רב אשי שבסוגייתנו? - אזי הוא כן מכריע].
3.1
לגבי רבי יוחנן נראה לומר פשוט: רבי יוחנן לא הסביר את המחלוקת במשנתנו בין בית הלל לבית שמאי באופן של אחת הגזירות [כמו רב יוסף ורבי יצחק], אלא הגמרא היא זו שדייקה מקושיה של רבי יוחנן על סתירה בין שתי משניות שהוא סובר את אותה גזירה. אולי במקרה כזה שרבי יוחנן לא אומר באופן ישיר ומפורש דין או הסבר אין הסברו מחייב להלכה!
4.
רא"ש מסכת ביצה פרק א סימן א:
א [דף ב ע"א] ביצה שנולדה ביום טוב ב"ש אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל:
...
ויראה מה שתפס הרב אלפס ז"ל שינויא דרבה עיקר אף על גב דרבי יוחנן אית ליה נמי טעמא דמשקין שזבו.
משמע ממנו שבאופן עקרוני צריך היה לפסוק כהסברו של רבי יוחנן, ומדוע, הרי רב יוסף ורבי יצחק מאוחרים ממנו ונחשבים כ"בתראי" והלכה צריכה להיות כמותם. אלא אם נאמר, שבתקופה זו [ועד אביי ורבא] עדיין לא תקף הכלל שהלכה כבתראי.
4.1
משום דנראה לו גזירה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו או לפירות הנושרים*** כדמפרש הש"ס משום דביצה אוכלא ובלועה ופירות מיגלו ומשקין לאו אוכלא.
אומר הרא"ש, שהסבריהם של רב יוסף ושל רבי יצחק וגם של רבי יוחנן נחשבים "דחוקים". הסבריהם תלויים ב"גזירות" וטוען הרא"ש שהגזירות הן "גזירה רחוקה" [לדמות ביצה למשקין שזבו, או לפירות הנושרים"]!
4.2
הלכך נראה לו לפרש משום הכנה כיון דקיימא לן הלכתא כרבה (דאמר) דאית ליה הכנה.
הדין של "הכנה" נפסק להלכה [בדף הבא בגמרא - מסכת ביצה דף ד], וממילא, רבה שמסביר את בית הלל לפי הדין של "הכנה" נפסק כך להלכה.
4.3
וגם קיימא לן דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה.
ועוד נראה לו לפסוק לחומרא לאסור ביצה מדאורייתא בשבת ויום טוב.
ההסבר של רבה נחשב יותר "חומרא", ואולי הוא מתכוון שהדין של "הכנה" הוא זה שנחשב "חומרא".
5.
ים של שלמה מסכת ביצה פרק א - הוא מתייחס לדברי הרא"ש:
ב. דין חלב של בהמה העומדת לאכילה, ונחלב לתוך הכלי בי"ט, ולא לתוך הקדירה, אסורה. ועוד בארנו, דתלישה מן המחובר אסור בי"ט, ולא התירו בי"ט רק מלישה ואילך:
פסק: כתב הרא"ש (בסי' א') וז"ל: ויראה,
... ומהא שמעינן, כל היכא דמיגלו, אית לן למיגזר משום פירות הנושרין, או משקין שזבו, אפילו היכא דלא שייך טעמא דהכנה, כגון חלב של בהמה העומדת לאכילה, ונחלב לתוך הכלי, ולא לתוך הקדירה, דאסורה החלב, גזירה משום משקין שזבו, דחלב נמי משקין הוא, ולזה כוון הרא"ש, במ"ש שהרי"ף לא כתב טעמא דמשקין שזבו משום שגזירה רחוקה היא, אבל היכא שגזירה קרובה, ראוי לחוש לדברי ר' יוחנן, דהילכתא כוותיה ברוב דוכתי.
5.1
הוא מדגיש שאם הגזירות הם במקרים שבהן הגזירות הן "קרובות" אזי כן אוסרים במצבים אלה. זאת אומרת שההסברים העקרוניים [מטעם "גזירה"] כן נפסקים להלכה בתנאי שמדובר במציאות שהגזירה קרובה [והוא נותן כמה דוגמאות לכך]!
5.2
בדרך כלל הלכה כרבי יוחנן מפני ש"הילכתא כוותיה ברוב דוכתי". ולכן כשמדובר בגזירה "קרובה" כן נפסוק את הגזירות שמוזכרות על ידי רבי יוחנן גם אם לא קשור לדין הכנה.
