וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם
ביצה ה ע"ב
"מכדי כתיב: (שמות יט, טו) הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה – (דברים ה, כז) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, למה לי? שמע מינה: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו".
פירש תוספות בד"ה כל דבר, שאילו היה אומר הפסוק: "היו נכונים שלושת ימים" המשמעות היתה שנאסרו רק שלשה ימים והאיסור היה פג מעצמו לאחר מכן. אך לשון הפסוק: (שמות יט, טו) הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, ומשמעו התכוננו לאירוע שיתרחש בעוד שלשה ימים, אך לא נאמרה הגבלה לעצם האיסור.
וקשה, למה אם כן לא נצטוו בלשון "היו נכונים שלושת ימים" כדי שלא יהיה צורך בהיתר מפורש אחר כך? הלא האיסור ממילא עומד אז לפקוע!
אלא שאמרו על משה רבינו במסכת יבמות דף סב ע"א:
"פירש מן האשה - מאי דרש? אמר: ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה: אל תגשו אל אשה, אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן, על אחת כמה וכמה. והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: (דברים ה, כז-כח) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי [וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים]".
הרי שבשעת מתן תורה צריכין להיות בקדושה ובטהרה, ואין בין ישראל למשה אלא שמתן תורה של ישראל היתה לשעה ואילו של משה בכל שעה ושעה. וכשם שפרישת משה מהאשה היתה מוחלטת כך פרישת ישראל בשעתה צריכה להיות מוחלטת בדבקות שלמה ובלא שום הרהור בשיבתה הצפויה של הפת שבסלם.
