הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיקו" - מה ההכרעה למעשה
ביצה יד ע"ב
גמרא. תני רב יחיאל: ובלבד שלא יעשנו בשורה. תנא: אין שורה פחותה משלשה בני אדם.
בעי רב אשי: תלתא גברי ותלתא מיני מאי? - תיקו.
1.
רב אשי מציג בעיה [בלשון "בע"] והיא נשארה בספק - "תיקו".
2.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ה הלכה ח:
כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב כשישלחנו לחבירו תשורה לא ישלחנו בשורה ואין שורה פחותה משלשה בני אדם,
כיצד הרי ששלח לחבירו בהמות או יינות ביד שלשה וארבעה בני אדם כאחד זה אחר זה וכולן הולכין בשורה אחת הרי זה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ה
שלח שלשה מינין ביד שלשה בני אדם כאחד הרי זה מותר.
בסיפא של דברי הרמב"ם הוא פוסק לקולא במקרה שהובא בבעיה של רב אשי - וממילא, מותר לשלוח גם שלושה מינים שונים על ידי שלושה אנשים [ולא נראה כמקח וממכר].
3.
הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ה הלכה ח:
[ה] בעי רב אשי ג' גברי וג' מינין מאי תיקו וכל תיקו דרבנן לקולא:
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ה הלכה ח:
[ח] כל דבר שמותר לשלחו וכו'. שם תני רב יחיאל ובלבד שלא יעשנו כשורה תנא אין שורה פחותה מג' בני אדם:
שלח שלשה מינין וכו'. שם בעא רב אשי תלתא גברי ותלתא מיני מאי תיקו
והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא וכן פסקו ז"ל:
הם מסבירים את פסק הרמב"ם לקולא, על פי הכלל שבכל ספק בדין דרבנן הדין הוא לקולא. וכאן מודגש גם ש"תיקו" בדין דרבנן הוא למעשה הכרעה שמדובר בספק לגבי אותו דין דרבנן!
3.1
ולכאורה הביטוי "תיקו" לא מעלה ולא מוריד כי יש הרבה בעיות/שאלות בש"ס שלא נפתרו [ולא נאמר בסיכום הדיון "תיקו"], וגם באותם מקרים המצב המשפטי מוגדר כ"ספק", וממילא אם מדובר בדין דרבנן אזי יחול הכלל ספק דרבנן לקולא.
4.
"ים של שלמה", מסכת ביצה, סימן מג:
ומסיק בעי רב אשי תלתא מיני בג' גברי מאי תיקו.
וכתב הרמב"ם והסמ"ג אחריו דמותר מאחר דלא נפשטה, ובספיקא דרבנן אזלינן לקולא.
אבל הר"ן כתב וז"ל אבל בה"ג פסק לחומרא וכך נראה דעת הרי"ף שהשמיטה וצ"ע למה,
הוא מביא את דעת הר"ן שפוסק לחומרא [בניגוד לדעת הרמב"ם] ושואל מהו הנימוק לכך.
4.1
הוא מסביר מדוע ההכרעה בשאלה שהוכרעה ב"תיקו" היא לחומרא - אפילו באיסור דרבנן!
ואני אומר, אי לא הוה נפשטה אזלינן לקולא, אבל מאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד וכתבו עליו תיק"ו, אלמא שהניחו בספק איסור עד שיבא אליהו.
יש הבדל בין בעיה [פעמים רבות מדובר כשהדיון נפתח בביטוי "איבעיא להו"; "בעי"] שהוצגה בגמרא, ולא הובא בסיום הסוגיה שום לשון של פסק [מה שמוגדר "בעיה דלא איפשטא". ראה לעיל בסעיף 3.1]. במקרה כזה מכריעים למעשה לקולא כי עורך הגמרא" נמנע מלהכריע והשאיר את הדין בספק ואיפשר לחכמים מאוחרים להכריע. אבל עד ההכרעה שלהם ההכרעה למעשה היא "ספק לקולא".
[הוא לא מדגיש אם מדובר דווקא באיסור דרבנן]
אבל בסוגייתנו כשהגמרא מסיימת בביטוי "תיק"ו" משמע שכוונת הגמרא היא להכריע שהדין נשאר בספק [ויוכרע כשיבוא אליהו]. זוהי הכרעה אקטיבית-חיובית. כלומר, הספק לא נובע מכך שאנחנו לא יודעים מה ההלכה [מקוצר הבנתנו?], אלא הגמרא עצמה "מודיעה" וקובעת לנו שיש ספק ["ספק איסור"], והיא עצמה מודיעה שהפוסקים צריכים לפסוק לפי כללי ההכרעה בספקות.
4.2
הוא לא מסביר כיצד ה"תיק"ו" גורם לפסוק לחומרא דווקא! הרי הספק נשאר ספק, והכלל הוא, שבספק דרבנן יש להקל!
5.
שפת אמת מסכת ביצה דף יד עמוד ב:
שם בגמ' בעי ר"א תלתא גברי כו' תיקו ונחלקו הפוס' בזה והרבה מתירין משום דבדרבנן יש להקל מספק
והר"ן הניח בצ"ע דברי המחמירים
והיש"ש כ' לתרץ דבריהם הואיל ורב אשי ודורו הניחו בתיקו אלמא שהניחו הדבר באיסור ע"ש
ואין זה הכרע די"ל דסתמו הדבר בספק כדי להקל בדרבנן שלא יבוא אחר למצוא ראי' לפשוט האיבעיא מאיזה ברייתא לכן סתמו בתיקו [כמ"ש היש"ש גופי' בב"ק (פ"ב סי' ה')
דבאותן האיבעיות שלא נפשטו אפי' חכם א' בזמנינו מביא ראי' לפושטה אזלינן בתרי' משא"כ במקום שנאמר תיקו אין רשות לשום גאון לפושטה ע"ש]
נראה שדבריו הם כבסעיף 4.1 לעיל.
והוא מדגיש שהמהרש"ל עצמו - ידועה שיטתו זאת - שהפסק של "תיקו" רק בא לומר שהספק נשאר ספק, ואין לאף חכם למצוא לו תשובה עניינית [לעומת המקרים בש"ס שבהם הגמרא מציגה בעיה ולא מסיימת ב"תיקו" - אז, רשאי כל חכם בדורו למצוא פתרון מסוגיות אחרות בש"ס]. אבל הכלל למעשה הוא, שבספק [גם בספק דרבנן?] יש למעשה לפסוק לחומרא, מפני שה"תיקו" אומר ש"הניחו הדבר באיסור". חכמי הגמרא התלבטו ונשארו בספק מצידם, והם אלה שקבעו ש"שהניחו הדבר באיסור]
5.1
אבל ה"שפת אמת" חולק על המהרש"ל וטוען שאפילו לפי השיטה העקרונית של ה"ים של שלמה" ניתן לומר שכאשר חז"ל קבעו את פסק ה"תיקו" הם התכוונו לפסוק שיש ספק מוחלט בדין המדובר לצורך כך שחכמים שיבואו לפסוק בפועל יפסקו לקולא בדרבנן. ובהתאם לשיטת ה"ים של שלמה" גם אם יבוא חכם בעתיד וירצה להכריע את ה"בעיה" אין רשות בידו, אלא לעולם בדין המדובר יהיה "תיקו" – ובדין דרבנן יהיה לקולא
5.2
ונראה לישב את דברי המהרש"ל. מי כתב בש"ס את הביטוי "תיקו"? מדברי המהרש"ל במסכת בבא קמא - מה שהבאנו מדבריו לעיל - משמע שרב אשי עורך הגמרא כתב זאת כדי שיפסקו בו על פי כללי הספיקות.
אבל בסוגייתנו, מי שהציג את הבעיה הוא "רב אשי" עצמו, ולכן נראה שמי שכתב את ה"תיקו" הם הסבוראים. הם לא התכוונו להשאיר את ההכרעה לחכמים מאוחרים כי עיקר מטרתם - בפעולתם כסבוראים - היתה לפסוק פסק סופי. ואם התכוונו לפסוק לקולא הם לא היו מסיימים ב"תיקו". והביטוי "תיקו" בא לומר שיש להחמיר!
ועדיין קצת קשה מדוע לא אמרו "והלכתא... לחומרא" [אולי משום כבודו של רב אשי!]
כלומר, יש הבדל בין "רב אשי" החכם עצמו לבין "רב אשי" בתפקידו כעורך התלמוד ומובא בגמרא לא בשמו אלא כ"סתמא דגמרא".
5.3
ה"שפת אמת" מכריע:
לכן נראה דזה הוי כלכתחילה דלמה לו לשלוח בג' ב"א ולפיכך אפי' בדרבנן כיון דיכולין לעשות בהיתר אין להקל מספיקא כנ"ל [כמ"ש הפוס' דאין עושין ספיקא דרבנן לכתחילה וכ"מ בהה"מ (פ"ו מה' עירובין ה' י"ג) ובמל"מ (פ"ד מה' בכורות) ע"ש]:
כל דבר שניתן לעשותו בהיתר אזי אם לא עשה כך יש להכריע לחומרא אפילו באיסור דרבנן!
6.
הערה מעניינת.
השל"ה הקדוש מדגיש את דברי ה"ים של שלמה" לעיל, ומעיר על דבריו שהם "מילי מעלייתא" – ביטוי נדיר אצל השל"ה לגבי חכם מן האחרונים:
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה
תמג. והואיל ואתא ענין 'תיקו' לידן, אכתוב מילי מעלייתא מה שכתב הגאון רבי שלמה לוריא ז"ל, בספר ים של שלמה [בבא קמא], פרק ב' סימן ה', בכל ענייני תיקו ובכל ענייני ספיקא דדינא כיצד לנהוג, וזה לשונו: כל תיקו הנאמר בתלמוד, לענין איסורא לחומרא, ולענין ממונא לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אף שבעל הערוך (ערך גם) לפירוש אחד בשם רבינו חננאל מספקא אם חולקים, מכל מקום כל הגאונים קדמאי ובתראי, תופסים כל תיקו לקולא. וכן כתב בסמ"ג (מצות עשין ע') במצות לדון בנזקי איש, דלא קיימא לן כרב האי. ולאו (דוקא) [לבד] תיקו, אלא אף כשהבעייא לא נפשטה, אם כן בספיקא עומדת, (ואם) [וגבי] ממונא לקולא, ואיסורא לחומרא. אבל בזה נפלה מחלוקת בין הגאונים, הרי"ף והרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ב ה"ה) וסמ"ג (שם) פסקו דגבי ספיקא מהני תפיסה, ור"י בעל התוספות (כתובות כ א ד"ה ואוקי ממונא) והרא"ש (בבא קמא פ"ב סימן ב') ורוב בתראי סברי דלעולם אין מועיל תפיסה בספיקא דדינא.
ואף שאין התלמוד מכריע, אני באתי להכריע, דבודאי דברי תוספות עיקר בדין תיקו, שנסתמה הבעייא בתלמוד ולא נפשטה, ואין רשות לשום גאון בעולם לפשטה ממתניתין או מברייתא או מסברא, דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי, כמו שאין ליישב התיובתא שנאמרה בתלמוד. אבל כמה בעיות שנאמרו בתלמוד ולא נפשטו, אם היה חכם אחד אפילו בזמנינו מביא ראיה לפשטה, הרשות בידו ואזלינן בתריה, כי מאחר שלא נאמר תיקו, אם כן בספק עומד עד שיתלבן לך פשיטתו.
