ענוותנותו של בבא בן בוטא
ביצה כ ע"א - ע"ב
"תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש לה בזנבה, והלכו להם.
ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.
שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה?! - אמר לו: מה זו שתיקה?! - שתקו בנזיפה, והלך לו".
הלל כהרגלו בענוותנותו לא חפץ להתעמת עם תלמידי שמאי. הוא העדיף לקיים את דברי רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון במסכת יבמות דף סה ע"ב: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". תלמידי שמאי לא חשדו בו, כי שיטתם במסכת כתובות דף יז ע"א להקפיד על איסור "מדבר שקר תרחק", ולא היו מודעים לכך שדעת בית הלל שמרקדין תמיד בלשון: "כלה נאה וחסודה", כי עדיפה המצוה: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (שם). ועוד, שסברו: "דמילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקר" (מסכת יבמות דף צג ע"ב; ודף קטו), ולא העלו בדעתם שדוקא משום כך הלל בפיקחותו הרבה כשכש בזנב בהמתו לאמור: "ראו נקיבה היא" (ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב ה"ג) – בבקשה, יכולים אתם להרים את זנב כבשתי ולבודקה אם נקיבה היא. שכן בניגוד לעזות העז שערוותה מגולה – זנבו של כבש-העליה בעל עליה עבה, והוא כובש היטב את הערוה. והוא המין שהיה מצוי לפנים בארץ ישראל.
השם בוטא קרוב לשם באטוס ביוונית שמשמעו מגמגם. לגמגם משמעו להמנע מלומר דבר כאשר אין לאומרו, כמו שאמרו במסכת ברכות דף כב ע"א: "מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך; שאין דברי תורה מקבלין טומאה". וכאותו לשון גם במסכת מגילה דף לא ע"ב: "לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי".
וכך נהג בבא בן בוטא. אמנם הוא היה – "זקן אחד מתלמידי שמאי" לפיכך סבר שהאמת כמותם. אבל ידע הוא שהלכה כבית הלל ואי אפשר להדריך את הרבים בחומרות בית שמאי, כדברי הירושלמי במעשה זה במסכת חגיגה פרק ב ה"ג: "והיה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמאי ויודע שהלכה כבית הלל פעם אחת נכנס לעזרה ומצאה שוממת אמר ישמו בתיהן של אילו שהישמו את בית אלהינו! מה עשה...". ולפיכך מנע את עצמו ואת חבריו מלאכוף את דעתם. עד שיכל תלמידו של הלל לנזוף ולדרוש מתלמידו של שמאי שעליו לאחוז בדרך השתיקה והאיפוק.
באיפוקו זה נהג בבא בן בוטא גם במסכת נדרים דף סו ע"ב כלפי האשה ששברה נרות על ראשו בציווי בעלה כביכול. וכך עשה במסכת בבא בתרא דף ד ע"א כאשר נמנע מלומר את האמת הקשה על הורדוס. ובכך הביא לבניין בית המקדש דוקא בידי אותו הורדוס.
בהנהגתו זו הביא בבא בן בוטא לכך ש"לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו" (מסכת יבמות דף יד ע"ב). ולכן בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי ולית לן בה משום בל תגודדו (שם ע"א), למרות שבשאר מחלוקות הלכה ברמב"ם הלכות עבודה זרה יב, יד [יח]: "ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, וכתוב לא תתגודדו – לא תיעשו אגודות אגודות".
לעומת ענוותנותו של בבא בן בוטא שבנתה את המקדש, "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (מסכת גיטין דף נו ע"א; תוספתא שבת טז הלכה ז; איכה רבה ד, ג). בעוד בבא בן בוטא ויתר להקל כהלל למרות דעת ודאי שלו, רבי זכריה בן אבקולס עמד על חומרת ספק שלו כנגד דעת רבי יוחנן בן זכאי תלמיד הלל.
ראה עוד בקישור זה.
