גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקי"א, מדור "עלי הדף"
מסכת ביצה
דף לד ע"ב
האם אכילת שבת קובעת גם לענין ברכת המוציא
ואכילה חוץ לסוכה - כשם שקובעת לענין מעשר?
בעא מניה רבא מרב נחמן, שבת מהו שתקבע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו, מי אמרינן כיון דכתיב "וקראת לשבת עונג" קבעה ("כיון דאקרי אכילה דידיה עונג קבעה, שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע". רש"י) - ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, או דלמא, בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה, בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעה. אמר ליה, שבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' (לד ע"ב).
הגאון החיד"א מביא ב'ברכי יוסף' (או"ח סי' קסח סק"ה. הובא בשע"ת שם סק"ט): "כתב מורי זקני מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י, מצאתי בספר כתיבת יד קדמון וז"ל: שבת קובעת, דאפילו אכילת עראי חשיבא קבע למעשר, נראה דגם לפת הבאה בכסנין דקיי"ל שאם אכל ממנה מעט מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות, אבל אם קבע סעודתו עליה בתחילה מברך המוציא ולבסוף ברכת המזון, נראה לי, דכל אכילת שבת חשיבא קבע כמו למעשר, ומיהו לאכול עראי בשבת חוץ לסוכה שמא אין איסור מהאי טעמא, דהתם בעינן תשבו כעין תדורו", עכ"ל.
החיד"א אכן מביא את הדברים מזקנו שמצא כת"י קדמון, ומביאו בעילום שם, אמנם מקורם טהור של הדברים הוא בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' עא), שכתב בזה"ל: "שבת קובעת דאפילו אכילת עראי חשיבא קבע למעשר, נראה דגם לענין פת הבא בכיסנין שכתב אבא מרי זצ"ל, שאם אחר ברהמ"ז הביאו לפניו דיסתקא וכיו"ב המתובלת הרבה בתבלין, ומתוך כך אין אוכלין ממנה כי אם מעט, מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות (עי' שו"ע או"ח סי' קסח), אבל אי קבע סעודתו עליה בתחלה מברך עליה המוציא ולבסוף ברהמ"ז גמור, ונראה דכל אכילת שבת חשיבא קבע כמו למעשר, ומיהו לאכול עראי בשבת חוץ לסוכה שמא אין לאסור מהאי טעמא דהתם בעינן תשבו כעין תדורו".
בהמשך מביא הברכ"י: "הרב מהר"י חאגיז בספר 'עץ חיים' פ"ד דמעשרות נסתפק בזה - אי שבת קובעת לפת הבאה בכסנין, והרב 'גנת ורדים' כלל ג' סי' י"א פשיטא ליה דלענין כסנין אין חילוק בין שבת לחול". והנה, תורף דברי ה'גנת ורדים' הוא, שגדרי קבע ועראי כלפי חיוב מעשר ולענין קביעות סעודה אינם שוים, דלענין חיוב מעשר הגדר הוא באיכות האכילה, שאכילה חשובה נחשבת קבע, ומשום הכי גם אכילת שבת קובעת למעשר, מאחר שיש בה חשיבות שנקראת עונג, ואילו גדרי קבע ועראי לענין סעודה הוא בכמות האוכל, שיאכל האדם שיעור כזה שכל העולם קובע בו סעודה, ואכילת שבת כשאינה אלא בכל שהוא לא נחשבת כסעודת קבע. ומסיק החיד"א: "ודברי הרב גנת ורדים נכונים בטעמן, דלענין כסנין כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, דעל אכילת עראי מברך בורא מיני מזונות ומעין שלש, וכן עמא דבר".
כיוצא בשאלה זו דן החיד"א בשו"ת 'יוסף אומץ' (סי' מח) לענין מצות מצה בליל פסח ואכילת כזית בליל א' דחג הסוכות, שחובה לאכול בהם פת שברכתה המוציא ולאחריה ברכת המזון, ואין יוצאים ידי חובה בפת שאין מברכין עליה ברכות אלו (ע"ש המקורות לכך), וגם במצה יתכן שתהיה פת הבאה בכסנין באופן שלא תהיה מצה עשירה, ועל כן יש מקום לדון בזה, מאחר שמצוה לאכול בהם פת, אזי חובתה ומצותה גורמין שיהיו נחשבים לקבע, וגם כשלא יאכל האדם שיעור קביעת סעודה, יתחייב לברך ברכת המוציא ולאחריה ברכת המזון, ושפיר יצא ידי חובתו בפת הבאה בכסנין גם כשלא יאכל כשיעור קביעת סעודה, ומצדד בזה כפי דברי הגינת ורדים, שלענין ברכת המוציא וברהמ"ז אין חשיבת האכילה גורמת קביעות, כי אם שיעור בכמות האכילה, והביא כמה ראיות לכך.
ואחר כתב: "וזה חזיתי להרב המופלא רבי"ן חסידא מו"ר ניהו רבא כמהר"ח ן' עטר זלה"ה שכתב בספר הבהיר 'ראשון לציון' בסוגית ברכות דף ל"ז ותחילת דף ל"ח... ומדברי הרב ז"ל מוכח הפך ממאי דכתיבנא בעניותין, דהרי כתב הרב ז"ל דבליל פסח יוצא ידי חובת מצה בכזית פת הבאה בכסנין, ומברך המוציא וברכת מזון אף בכזית פת הבאה בכסנין, דמצות 'בערב תאכלו מצות' משוי ליה קבע, כאלו אכל מפת הבאה בכסנין שיעור שאחרים קובעים עליו דדינא הוא כי הוא יברך בהמ"ז, וא"כ הוא הדין בחג הסוכות אם אכל בלילה הראשונה כזית מפת הבאה בכסנין מברך המוציא וברהמ"ז, דחיוב אכילת כזית בסוכה מגזירה שוה דט"ו ט"ו משוי ליה קבע". וע"ש שדן בדבריו וחולק עליו להלכה. [עוד האריך בזה החיד"א בספרו 'ככר לאדן' (סי' ה), ומביא שם (אות ג) תשובת הג"ר יעקב בן נאים, שהכריע בזה כדעת האוה"ח הק', וצידד עוד בזה, שגם אלו הסוברים שאכילת שבת אינה קובעת לענין ברכה, שונה הוא לילות הראשונים של פסח וסוכות, שחובת אכילת פת בהם היא מן התורה, וקובעת לענין ברכה לכו"ע, ואילו החיד"א (שם אות ד) דחה את דבריו באריכות, והסיק שאינה קובעת לענין ברכה].
בדברי מהר"א אזולאי המובאים בברכ"י וכן בתשו' מהר"ח אור זרוע, מצינו שאלה נוספת, והיא, לגבי אכילת עראי חוץ לסוכה, דהיינו שאכילת שבת תהא קובעת לענין זה שיהא אסור לאכול אכילת עראי בשבת חוץ לסוכה, כי מאחר שאכילת שבת נקראת עונג ולכן כאמור אינה נחשבת כאכילת עראי אלא אכילת קבע, ולפי זה יהא אסור לאכול בשבת בחג הסוכות חוץ לסוכה אפילו אכילת עראי. וכתבו על כך שאין לדון בזה לענין אכילה חוץ לסוכה, כי דין ישיבת סוכה נקבע על פי הדין של 'תשבו כעין תדורו', וכל אכילה שדרכה לאכלה בתוך הבית חובה לאכלה בסוכה, ומשו"ה אסור לאכול אכילת קבע חוץ לסוכה, כי אין אוכלים אותה חוץ לדירה, ואכילת שבת - הגם שחשובה היא - אין מוכרח שתהיה אכילת כל שהיא בתוך הבית, ולכן אין מקום לחייבו לאכול אכילת עראי בתוך הסוכה.
אמנם, החיד"א מביא שכשיטה זו מובא בספר 'תניא' (סי' פד) וב'שבלי הלקט' (סי' שדמ) בשם רבינו אביגדור, וז"ל: "ת"ר אוכלין עראי חוץ לסוכה וכו'... ומצאתי בשם רבינו אביגדור, דאכילת עראי דשבת וי"ט ואפילו שתיה חשובה כקבע...", וכן האריך בזה ה'שער המלך' (הל' סוכה פ"ו ה"ז) והסיק על כך: "האמנם הא ודאי דחיקא מילתא טובא היא, דא"כ לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים לומר דין זה" (וע"ע בא"ר סי' תרלט; ברכ"י שם סק"ה; צל"ח ברכות מט:; שפ"א סוכה כז. ד"ה וחכ"א; גליון רע"א או"ח סי' תרלט ס"ב; טעם המלך ומעשה חושב על השעה"מ שם; שואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' תסח; שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צז; הליכות שלמה מועדים פ"ט דבר הלכה אות ט).
