הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלכה כרב באיסורים

ביצה מ ע"א

וגמרא. איתמר, המפקיד פירות אצל חבירו, רב אמר: כרגלי מי שהפקידו לו,
ושמואל אמר: כרגלי המפקיד.
לימא רב ושמואל דאזדו לטעמייהו, דתנן: אם הכניס ברשות - בעל החצר חייב, רבי אומר: לעולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, ואמר רב הונא אמר רב: הלכה כדברי חכמים, ושמואל אמר: הלכה כרבי. לימא רב דאמר כרבנן, ושמואל דאמר כרבי! -
אמר לך רב: אנא דאמרי - אפילו לרבי. עד כאן לא קאמר רבי התם - אלא דבסתמא לא קביל עליה נטירותא, אבל הכא - הא קביל עליה נטירותא.
ושמואל אמר: אנא דאמרי אפילו לרבנן: עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא דניחא ליה לאיניש דניקום תוריה ברשותיה דבעל חצר, דאי מזיק ליה לא מיחייב. אבל הכא - מי ניחא ליה לאיניש דליקום פיריה ברשותיה דחבריה?
תנן: ואם ערב הוא - פירותיו כמוהו. ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו - כי ערב הוא מאי הוי? -
אמר רב הונא, אמרי בי רב: כגון שיחד לו קרן זוית.
תא שמע: מי שזמן אצלו אורחים - לא יוליכו בידם מנות, אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב יום טוב. ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו - כי זכה להם על ידי אחר מאי הוי? - הכי נמי, כיון שזכה להם על ידי אחר - כמי שיחד לו קרן זוית דמי. ואיבעית אימא: זכה שאני.

1.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ה הלכה יג:

וכן מי שהיו פירותיו מופקדין בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו שפירותיו כמוהו אף על פי שהן ביד אלו שעירבו,
במה דברים אמורים בשייחד להן קרן זוית
אבל אם לא ייחד להן הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו.

הרמב"ם פוסק כ"רב" בסוגייתנו, שהמפקיד פירות אצל חברו הרי הם - לגבי תחומין - כרגלי הנפקד.

2.
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ה הלכה יג:

[יג] וכן מי שהיו וכו'. שם משנה (דף ל"ט:) מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני העיר לבוא לא יביאו אצלו מפירותיו ואם עירב הוא הרי פירותיו כמוהו. ובגמ' אתמר המפקיד פירותיו אצל חבירו רב אמר הרי הן כרגלי הנפקד ושמואל אמר הן כרגלי המפקיד
וק"ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ואוקימנא התם לדידיה מתניתין בשיחד לו קרן זוית:

הוא מסביר שהרמב"ם פסק כרב, בגלל הכלל, ש"הלכה כרב באיסורים" - נגד שמואל.

ונראה להוסיף:

3.
הגמרא מקשה כמה קושיות על "רב" ממשנתנו, ומיישבת. גם מכך ניתן לראות שהגמרא מעוניינת ליישב את דברי רב לפי משנתנו - ומשמע ש"עורך הגמרא" פוסק כרב על פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה". אם "עורך הגמרא" היה רוצה לפסוק כשמואל היה דן בשיטתו והיה מביא ראיות לשיטת שמואל ממשנתנו - שהרי כל קושיה על "רב" היא הוכחה לשמואל! [למרות שלפי סוגייתנו ניתן היה לדחות את ההכרח שבראיות לשמואל ממשנתנו.]

4.
בתחילת הסוגיה הגמרא ניסתה לתלות את מחלוקת רב ושמואל בסוגייתנו במחלוקת רב ושמואל בדין שקשור להלכות נזיקין, ושם, בדיני ממונות הלכה צריכה להיות כשמואל, וכיצד היינו פוסקים, כאשר מצד אחד - הלכה כשמואל - בנזיקין, ומצד שני - הלכה כרב בסוגייתנו [ב"איסורים"]. זו שאלה שדנים בה הפרשנים בכמה מקומות בש"ס [ולא בסוגייתנו].
ונראה שמכיוון שהגמרא אמרה "ואזדו לטעמייהו" משמע שהמחלוקת לגבי נזיקין קדמה לזו שבסוגייתנו והיינו צריכים לפסוק כשמואל, כי בסוגיית נזיקין ["דיני"] הלכה כשמואל.

כל הנ"ל נאמר רק באופן עקרוני, כי הגמרא דוחה את הקשר בין שתי המחלוקות. ולכן אין סתירה בין הלכה כרב בסוגייתנו לבין הלכה כשמואל בנזיקין!