הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דעת רבי לגבי מוקצה; "... וליה לא סבירא ליה"; הלכה כסתם משנה
ביצה מ ע"א-ע"ב
משנה. אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות - הלנות בעיר, מדבריות - הלנות באפר.
גמרא. למה לי למימר משקין ושוחטין? - מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט, משום סרכא דמשכא. תנו רבנן: אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות? מדבריות - כל שיוצאות בפסח, ורועות באפר, ונכנסות ברביעה ראשונה. ואלו הן בייתות - כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות: כל שיוצאות ורועות באפר, ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ומי אית ליה לרבי מוקצה? והא בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי: פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו? אמר לו: אין מוקצה לרבי שמעון
אלא גרוגרות וצמוקין בלבד. - איבעית אימא: הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי. ואיבעית אימא: לדבריו דרבי שמעון קאמר, וליה לא סבירא ליה. ואיבעית אימא: לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי - אין מוקצה, אלא לדידכו - אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן. ואמרו ליה רבנן: לא, מדבריות הן. הדרן עלך משילין פירות וסליקא מסכת ביצה.
מבנה הסוגיה:
1.
משנה. אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות - הלנות בעיר, מדבריות - הלנות באפר.
כעיקרון, בהמות מדבריות הינן "מוקצה" ביום טוב ואסור לשחטן ביום טוב לצורך אוכל נפש.
גמרא. למה לי למימר משקין ושוחטין? - מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט, משום סרכא דמשכא.
2.
הגמרא מביאה ברייתא שמגדירה מהן הבהמות המדבריות ומהן הבייתיות:
תנו רבנן: אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות? מדבריות - כל שיוצאות בפסח, ורועות באפר, ונכנסות ברביעה ראשונה. ואלו הן בייתות - כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום.
רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות: כל שיוצאות ורועות באפר, ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
מחלוקת בברייתא בין "תנא קמא" ו"רבי". "רבי" מחמיר יותר בהגדרת "מדבריות": אלה בהמות שלא נכנסות כלל ליישוב [ולכן הן מוקצות ביום טוב].
2.1
הערה: הרי "רבי" כתב את המשנה, ומדוע הוא לא שיבץ במשנה ולא הכריע במשנה כפי דעתו בברייתא והעדיף להשאיר את המשנה כ"סתם".
אולי את דבריו בברייתא הוא כתב אחרי שנסתיימה עריכת המשנה וכתיבתה! ואולי בית דינו לא הסכים לדעתו.
2.2
בדרך כלל הלכה כ"תנא קמא" נגד תנא יחיד שחולק עליו. אולם לגבי "רבי" הכלל הוא, שהלכה כרבי מחברו. אבל אם "תנא קמא" [בברייתא] נחשב כ"רבים" הרי שאין הלכה כ"רבי".
3.
הגמרא יוצאת מנקודת הנחה [שנכונה גם למסקנה] שהדין במשנה הוא מחמת איסור מוקצה!
ומי אית ליה לרבי מוקצה? והא בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי: פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו? אמר לו: אין מוקצה לרבי שמעון
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף מ עמוד ב
אלא גרוגרות וצמוקין בלבד. -
רבי שמעון - בנו של "רבי" - שאל אותו האם רבי שמעון מודה שפצעילי תמרה הינם מוקצה. ו"רבי" ענה לו שרבי שמעון סובר שמוקצה ביום טוב הוא רק גרוגרות וצימוקים [שרק הם מוקצים מכיוון שהאדם דחה אותם בידיים מלהשתמש וגם היו יבשים בעת כניסת שבת ויום טוב]
קושיית הגמרא היא: מדברי "רבי" לבנו משמע שכך סובר "רבי" בדברי רבי שמעון. ומכך שהוא מפרש את רבי שמעון סימן שהוא סובר כמותו, וזה סותר לדברי "רבי" בברייתא שבסוגייתנו שבה הגדיר "רבי" מהן הבהמות המדבריות שהן מוקצה.
3.0
רש"י מסכת ביצה דף מ עמוד ב:
אלא בגרוגרות וצמוקין - שהן מתחלה ראויין לאכילה, והוא דחה אותן בידים להעלותן ליבשן, ושוב אינן ראויין עד שייבשו, אבל אלו - לא דחה אותן בידים, ואיכא דאכיל מנייהו,
הכי קא סלקא דעתיה: מדפריש ליה מילתיה דרבי שמעון - אלמא כר' שמעון סבירא ליה.
"מדפריש ליה" - צופע יחידאי ברש"י על הש"ס [ובמשמעות כנ"ל בראשונים בכלל רק 4 מופעים. 2 בסוגייתנו]
רש"י מדגיש שמכך שרבי מפרש את דברי רבי שמעון מוכח שהוא סובר כמותו. [קשור לכלל הכללי של "מדשקיל וטרי אליביה" - ראה כאן כל הסוגיה!].
נראה שאותו דבר צריך להגיד גם על ה"רישא" - הברייתא על משנתנו, שמכך ש"רבי" בברייתא מסביר את משנתנו סימן שהוא פוסק כמשנתנו שהיא כנראה לפי שיטת רבי שמעון שיש דין מוקצה [בשבת? ביום טוב? - זו שאלה נפרדת].
3.1
חשוב להעיר: יש הבדל בין "צורת" דברי "רבי" בברייתא על משנתנו לבין צורת דבריו בהתייחסותו לשיטת רבי שמעון. כאשר בנו של רבי שאל אותו יכול היה רבי להשתמט ולומר לבנו שמה שחשוב זה שהלכה כרבי יהודה שסובר שיש מוקצה, ומזה שהוא כן ענה לו וכן התייחס לדברי רבי שמעון משמע שהוא - "רבי" - סובר כמותו [וזו כנראה כוונת רש"י] -
4.
תרוצים לקושיית הגמרא:
איבעית אימא: הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי.
לפי זה יוצא שבאמת "רבי" סובר כדעת רבי שמעון ואין סתירה ממשנתנו [שמבוססת על דין מוקצה] מפני שרבי שמעון מודה במקרה של משנתנו שחל דין מוקצה כי הוא דומה ל"גרוגרות וצימוקים".
4.1
ואיבעית אימא: לדבריו דרבי שמעון קאמר, וליה לא סבירא ליה.
"רבי" באמת פוסק כרבי יהודה שיש מוקצה ולכן הוא מסביר בברייתא את משנתנו! ומה ש"רבי" הסביר את שיטת רבי שמעון [=רשב"י] לבנו - רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא - הוא "רק" הסבר אבל אין "רבי" מסכים עימו.
הביטוי "לדבריו ד... וליה לא סבירא ליה" - 8 מופעים בש"ס בלבד [כמה - לגבי תנאים וכמה לגבי אמוראים].
4.1.1
קצת קשה, שלפי זה יוצא, שבכל מקום שחכם [תנא? אמורא?] מסביר את דעת חברו לא נוכל לקבוע שהוא סובר כמותו אלא שהוא חולק עליו ובכל זאת הוא מסביר את דעתו! [ובאמת זו מחלוקת אחרונים בהרבה סוגיות בש"ס וקשור מאד גם בהבנת "עריכת הגמרא" - האם מטרתו לתאר משא ומתן או שמטרתו להכריע לצורך הלכה]
ואולי אין הדברים אמורים אלא בתקופת התנאים בלבד, ואולי אפילו לגבי "רבי" בלבד, מפני שהוא היה עורך המשנה וראש בית הדין של "רבי".
4.2
ואיבעית אימא: לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי - אין מוקצה, אלא לדידכו - אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן. ואמרו ליה רבנן: לא, מדבריות הן.
"רבי" סובר כרבי שמעון שאין מוקצה ולכן כך הסביר לבנו. ואילו בברייתא הוא מסביר את המשנה רק לפי שיטת חכמים שפוסקים כרבי יהודה!
הביטוי "לדבריהם... אלא לדידכו..." - כ 15 מופעים בש"ס, והוא דומה לביטוי הקודם ["לדבריו ד..."].
4.3
יוצא, שלפי שני תרוצים "רבי" סובר כרבי שמעון, ולפי תרוץ אחד - האמצעי - רבי פוסק כרבי יהודה שיש מוקצה!
5.
בתחילת המסכת הגמרא הסבירה שיש "סתם משנה" כרבי יהודה שסובר שיש דין מוקצה ביום טוב, ושם, הגמרא לא הביאה את משנתנו. לפי 3 התרוצים זה ברור, כיון שיש מחלוקת בין התרוצים מה סובר "רבי", והאם הוא - "רבי" - "סתם" את משנתנו כרבי שמעון או כרבי יהודה.
6.
ויש להעיר הערה חשובה: הגדר של "סתם משנה" לא מושפע מדעתו האישית של "רבי" בברייתא! כי לא "רבי" עצמו "סתם" את המשנה [כדי לקבוע הלכה כסתם משנה] אלא בית דינו סתמו את המשנה וזה מה שקובע לעניין הכלל של "הלכה כסתם משנה"!
6.1
לפי התרוץ הראשון - משנתנו היא כרבי שמעון שאין דין מוקצה ביום טוב והוא מודה במקרים בודדים - כבסוגייתנו - שיש בהם דין מוקצה כי הפרי אינו ראוי למאכל וגם נדחה בידיים על ידי האדם.
לפי תירוץ זה גם ה"סתם משנה" - משנתנו - וגם דעת "רבי" עצמו - בדבריו לבנו - סוברים כרבי שמעון!
6.2
לפי התרוץ השני - משנתנו - "סתם משנה" - היא כרבי יהודה, שיש מוקצה ביום טוב. כך סובר "רבי", אלא, ש"רבי" עצמו - בדבריו לבנו - אומר שגם רבי שמעון יכול להסביר את משנתנו. אבל "רבי" הסביר את משנתנו כרבי יהודה. יוצא לפי זה ש"סתם משנה" נקבע על פי מה שאנחנו יודעים מה קבע רבי יהודה הנשיא עצמו - על ידי האופן שהוא מסביר את המשנה, או על פי דעתו במקום אחר - בדו-שיח שלו עם בנו!
6.3
לפי התרוץ השלישי - משנתנו היא כרבי יהודה, ואילו "רבי" עצמו סובר כרבי שמעון [כמשמע מדבריו לבנו - כשמסביר את רבי שמעון]
לפי זה - בניגוד לדברינו בסעיף 6.2 - יוצא, ש"סתם משנה" יכולה לסתור את דעת "רבי" עצמו!
7.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ב הלכה ב:
בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנין ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב, אבל שרועות ולנות חוץ לתחום אם ג באו ביום טוב אין שוחטין אותן ביום טוב מפני שהן מוקצה ואין דעת אנשי העיר עליהם.
הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ב הלכה ב:
[ג] שלהי משילין כרבנן ודלא כרבי ע"ש, ע"כ:
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ב הלכה ב:
[ב] בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום וכו'. סוף משילין (דף מ'.) אין שוחטין את המדבריות אבל שוחטין את הביתיות ובגמ' נחלקו תנאים בפירוש מדבריות וביתיות וכן נחלקו בעיקר הדין. ומבואר בהלכות כדברי רבינו שכל שלנות בתוך התחום קרויות ביתיות ואם אין לנות בתוך התחום קרויות מדבריות
וקיי"ל דיש מוקצה ביום טוב:
מכל הנ"ל משמע שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה שיש מוקצה ביום טוב [ולא בשבת], ויתכן בגלל ששני התרוצים האחרונים קובעים ש"סתם משנה" בסוגייתנו היא כשיטת רבי יהודה!
8.
הערות:
8.1
דנים האחרונים בסוגייתנו האם המשנה או הברייתא הם דווקא ביום טוב או גם בשבת [מבחינת הטלטול ולא מבחינת השחיטה ביום טוב]
