ממחרת הפסח
ראש השנה יג ע"א
"ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו! - לא סלקא דעתך, דכתיב: (יהושע ה, יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. ממחרת הפסח - אכול, מעיקרא - לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי".
התוספות ד"ה דאקריבו הביא את קושיית רבי אברהם אבן עזרא אודות הסתירה במשמעות הביטוי ממחרת הפסח – אם משמעותו ט"ו או ט"ז ניסן, ואת תשובת ר"ת.
וקשה, למה לא הובא בתוספות גם תירוצו של ר"י שלשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד, כפי שהובא בתוספות מסכת קידושין דף לז ע"ב ד"ה ממחרת, והלא תוספות במסכת ראש השנה הם תוספות רבינו שמשון משאנץ תלמידו של ר"י! ואילו בתוספות בקידושין לא הובאו הקושיות על תשובת ר"ת ודברי הירושלמי.
אלא שעיקר דברי תוספות שאנץ לקוחים לרוב מדברי תוספות ר"י הזקן רבו שנקראו סתם "תוספות". לכן כל המשא ומתן בתוספות שבסוגיה הם הם הדברים שכתב ר"י עצמו, ומשום כך לא הוזכר שמו. ור"י שהיה אחיינו ותלמידו המובהק של ר"ת, הוא שידע לספר שר"ת השיב את תשובתו לרבי אברהם אבן עזרא עצמו. והמשיך ר"י לפרט את הקושיה מהתוספתא ומקידושין שבגללה לא קיבל את תירוצו של ר"ת. ור"י הוא שגם הביא כדרכו את דברי הירושלמי, שמאחת הדעות החולקות בו עולה המסקנה שלשון התורה לחוד ולשון נביאים לחוד. לשון זו היא פרפרזה על דברי רבי יוחנן במסכתות עבודה זרה דף נח ע"ב; וחולין דף קלז ע"ב: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".
ואילו התוספות בקידושין הן תוספות חכמי אייברא – רבי יצחק ורבי משה בני שניאור ותלמידיהם, ודבריהם הם סיכום מאוחר יותר של דברי התוספות. והם הביאו בקיצור רק את תירוץ ר"ת ואת מסקנת ר"י ללא כל המשא ומתן.
