הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מפני מה אמרה תורה"; "אסמכתא"
ראש השנה טז ע"א
תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא:
מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.
ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן.
ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה,
ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר.
1.
הביטוי "אמרה תורה" לפעמים בא כתשובה לחיפוש מקור - "אמרה תורה", ולפעמים בשאלה עצמה "מפני מה אמרה תורה" - כבסוגייתנו.
ועל כך מתייחס יד מלאכי כללי התלמוד כלל סד:
אמרה תורה, לא שייך למימר אלא בדבר שהצדוקים מודים בו
וכשאומר מפני מה אמרה תורה הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו,
כן כתבו התוס' בפ"ו דמנחות דף ס"ה ב' [=מסכת מנחות דף סה עמוד ב] ד"ה מה חדש ועיין פ"ב דחגיגה דף י"ז ב' ד"ה אמרה תורה [=מסכת חגיגה דף יז עמוד ב] ,
והר"ב קנאת סופרים בדף ב' ע"א אסברה לן זה החילוק
דהיכא דקאמר תלמודא בניחותא דייק בלישניה טפי מהיכא דנעשה כשואל וקאמר בלשון בעיא מפני מה וכו' ע"ש עד ואגב ארחין כמזכיר אל המעיין אמינא ליה דבעל יבין שמועה אגב שטפיה לא דק בכללא שהביא בענין זה בסי' תקכ"א דכתב דהא דאמרינן דלא שייך למימר מפני מה אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו היינו כשאומר מפני מה אמרה תורה אבל כשאומר אמרה תורה בלא מפני מה היינו אף שאין צדוקים מודים בו ע"כ ובמחילה ממנו עינו הטעתו דאיפכא כתבו תוס' ז"ל עכ"ל.
וכן יש לתמוה על מוהר"י חאגיז שבספר תחלת חכמה ח"א כלל י"ט כתב גם הוא בשם התוס' כדברי היבין שמועה ואחריהם נמשך גם בעל ארעא דרבנן סי' שמ"ז וכפי הנראה העתיקו ממנו הדברים בלי חיקור דין:
עיקר דבריו שהביטוי "אמרה תורה" – 120 מופעים בש"ס [עם קידומות - 128 מופעים בש"ס] כהסבר מקובל - מוסב על דינים שהצדוקים מודים בו, וכנראה כך הוא הדין של בן סורר ומורה.
ואילו הביטוי "מפני מה אמרה תורה" - 18 מופעים בש"ס - כשאלה - מוסב על דינים שאין הצדוקים מודים בהם.
[והוא דן אם כלל זה אמנם נכון]
1.2
לפי כל הנ"ל יתכן מאד שבסוגייתנו מדובר בדינים שאין הצדוקים מודים בו, כי באמת לא כתוב בתורה עניין של אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות.
2.
האם הביטוי "והתורה אמרה" - 55 מופעים בש"ס, כולל "התורה אמרה" - 18 מופעים בש"ס - זהה לביטוי לעיל "אמרה תורה"?
3.
לפנינו דברי הריטב"א המפורסמים והיסודיים על עניין של "סמכות חכמים" והיחס בין תורה שבכתב והתורה שבעל פה, וכן לעניין "אסמכתא":
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד א:
תניא ר"ע אומר מפני מה אמרה תורה וכו'.
... והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר' ישמעאל דאמר כל אחד ואחד נידון בזמנו,
אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע"פ שכולם נדונים בראש השנה צוה הקדוש ברוך הוא שנתרצה לפניו בדברים אלו כל אחד ואחד בזמנו כדי שנזכה בהם לר"ה (הוא) [הבא] כשידונו עליהם לשנה הבאה.
והא דפריש בבתרייתא טעם ר"ה משום דאידך כולהו דאורייתא אקדמינהו,
בתר הכי נקט ברכות ר"ה דאינון דרבנן וכדאמרינן בשלהי מכילתין (ראש השנה דף ל"ד ב') שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין אף על גב דהא ודאי והא ספק מ"ט הא דאורייתא והא דרבנן,
הדינים שמוזכרים בברייתא עד כאן הם דיני תורה ולכן נאמר לגביהם הביטוי "מפני מה אמרה תורה" [ראה לעיל בסעיף 1].
הוא מסביר:
הדין שבתקיעת שופר יש לומר פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות הוא דין מדרבנן ולכן לא נאמר בברייתא הביטוי "מפני מה אמרה תורה"
והיינו דלא קאמר הכא מפני מה אמרה תורה כדקאמר בסמוך.
3.1
אמנם הביטוי "מפני מה אמרה תורה" לא מוזכר כאן כי מדובר בדין דרבנן אבל כן מוזכר כאן ביטוי מיוחד "אמר הקדוש ברוך הוא" - 64 מופעים בש"ס
והא דקאמר אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות,
בגירסת הגמרא שלפנינו לא נאמר כאן "אמר הקדוש ברוך הוא"! אולם מובא ב"דקדוקי סופרים" שמובא בכתב יד ומסתמך גם על הריטב"א שלפנינו. וכן מובא ב"עדי נוסח".
משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה [תורה] זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון,
ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל מסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות (עי' לקמן ראש השנה דף ל"ב א'),
ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא,
דין דרבנן של אמירת מלכויות זכרונות ושופרות מבוסס על "אסמכתא" מפסוקים בתורה! חשוב לציין שהגמרא עצמה לא מזכירה בסוגייתנו כלל את הביטוי "אסמכתא"!
3.2
ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת,
ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך,
ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא,
אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך,
ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה
כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם
וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום.
הריטב"א קובע כלל חשוב, שכל "אסמכתא" [וכפי שציינו, שבסוגייתנו מדובר במקרה שהביטוי "אסמכתא" בכלל לא מוזכר] היא "רצון ה'". כלומר מקור הדין הוא מהקדוש ברוך הוא באופן ישיר - כך הוא תכנן - אלא שהתוקף של הדין הוא מדרבנן, ומי שלא מקיים את הדין עבר על דין דרבנן ולא על דין "דאורייתא"!
3.3
["חידוש"] לפי דברינו לעיל ברור מדוע הריטב"א אומר את העיקרון שלו [פעם יחידה בש"ס] דווקא בסוגייתנו ולא באף מקום אחר שמוזכר בו בפירוש הביטוי "אסמכתא" כי יתכן שדווקא כשהגמרא קובעת בפירוש גדר של "אסמכתא" פירושו של דבר שחכמים קבעו שמקור הדין עצמו הוא רק מדרבנן בלבד.
אמנם מלשונו של הריטב"א - שהוא "תוקף" את דעת מי שמסביר "אסמכתא" כדבר שבא רק לצורך סימן וזכר - משמע שהוא מתכוון שפירושו כאן תקף לכל מקום שהוא "אסמכתא".
4.
סיכום קצר על הביטוי "אסמכתא":
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אסמכתא (דרשה) [עמוד קה טור 2]:
בטעם שהסמיכו דינים דרבנן לפסוקים נאמרו דעות שונות.
4.1
יש אומרים שהאסמכתא באה כדי להחזיק את הדין, שיהיו העם סבורים שהוא מדאורייתא, ולא יבואו לזלזל ולהקל בו. [היבט פסיכולוגי]
מקור הדין ותוקפו - דרבנן. חכמים קישרו לפסוק כדי "שיהיו העם סבורים" שהדין מדאורייתא. כלומר, חכמים באמת מעוניינים לתת תוקף חזק לדין שלהם למרות שהוא רק מדרבנן.
4.2
ויש אומרים שהתורה נתכוונה בעצם לאותה דרשה בתורת הערה שראוי לעשות כך, אלא שלא קבעתו חובה ומסרה הדבר לחכמים שאם ירצו יקבעוהו חובה, "ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, חס ושלום, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו מינות היא".
שיטת הריטב"א כפי שהובא לעיל. וממשע שהמקור הוא דווקא "דאורייתא" אבל התוקף הוא "רק" מדרבנן - כי מדאורייתא "אלא שלא קבעתו חובה".
4.3
ויש אומרים שאסמכתא היא לא מצד הלשון שבפסוק בלבד, אלא מצד ענינו, שהתבוננו חכמים בסברא הנרמזת בתורה בפסוק זה, ומכח סברא זו חידשו את הדין, כמו שסמכו נטילת-ידים* לחולין לפסוק: וידיו לא שטף במים, שעיקר הפסוק בא ללמד שבית-הסתרים* אינו צריך טבילה, שאינו דומה לידיו שהן גלויות לחוץ, והתבוננו חכמים למה הזכירה התורה ידיו ולא פניו, אלא שידיו הן יותר גלויות ומתפשטות חוצה מפניו, שהידים עסקניות הן, וכיון שהוציאו חכמים מכח התורה סברא זו שהידים עסקניות ועלולות לקבל טומאה, תיקנו מטעם זה נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה, נמצא שעיקר האסמכתא היא הסברא [עמוד קז טור 1] שהוציאו מכח הפסוק, אלא שאחר כך דרשו לסימן גם את לשון הפסוק: וידיו לא שטף, אבל שטף טהור.
דומה לסברת הריטב"א, אלא שמקור הדין באמת מדרבנן וחכמים השתמשו בסברא של התורה לצורך חידוש דין של עצמם.
4.4
ויש שכתב ששני מיני אסמכתות לדינים שמדרבנן הם: אסמכתות שסמכו להדברים שכבר תיקנו מקודם, ולא מאותן האסמכתות הוציאו אותם,
ואסמכתות שלולא היו החכמים מוצאים אותן לא היו גוזרים ומתקנים באותו אופן שגזרו ותיקנו, אלא באופן אחר, כגון מה שתיקנו אלפיים אמה לתחום שבת, וסמכו לגזרה שוה מערי מקלט, אם לא היו מוצאים אסמכתא זו, היו מתקנים פחות או יותר מאלפיים אמה,
וכן מה שתיקנו לאכול שלש סעודות בשבת וסמכו לפסוק: ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה, שנאמר בו שלש פעמים "היום", לולא שמצאו סמך זה היו מתקנים שתים או ארבע סעודות.
יש "אסמכתא" שבאה לאשר דין שכבר נקבע על ידי חכמים ומתאים לסעיף 4.1 לעיל, ויש "אסמכתא" שמשמשת מקור לדין של חכמים - סעיפים 4.2-4.3 לעיל.
5.
יש בש"ס ביטויים דומים וקשורים ל"אסמכתא" כגון, "גמירי"; "הלכתא"!
