לכך מאריך בשופר
ראש השנה כז ע"א
"ושתי חצוצרות מן הצדדים. ותרי קלי מי משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! - לכך מאריך בשופר. - למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה - יצא? ... תא שמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא. אמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא! – אלא...".
קשה, למה קיבלה הגמרא את הקושיה מהתוקע לתוך הבור, הלא ודאי שאין שיעור תקיעה מקמי דליערבב קלא בפיטס, ואפילו בבור ודות, שאפילו לו היה שיעור תקיעה שישית שנייה היה צורך בפיטס בן מאה אמה. ואילו המאריך בשופר יכול להקפיד להאריך כשיעור! דומה לזה הקשו הראשונים.
וי"ל שאילו זה היה החילוק, עיקר גדול היה חסר מהספר, והיה למשנה להוסיף: "ובלבד שיאריך כשיעור תקיעה".
