סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"מצוות צריכות כוונה" - הפסק בסוגייתנו

ראש השנה כט ע"א


אמר ליה רבי זירא לשמעיה:
איכוון ותקע לי. אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה מיתיבי: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. וכי כוון לבו מאי הוי? היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה! - הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא. תא שמע: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע, מה שומע שומע לעצמו, אף משמיע - משמיע לעצמו. וקתני: לא יצא! -
תנאי היא,
דתניא: שומע - שומע לעצמו, ומשמיע - משמיע לפי דרכו.
אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים - בשליח צבור, אבל ביחיד - לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע.

 

1.
בפשטות רבי זירא חולק על רבא ["רבה"?] בסוגיה הקודמת - "אמר רבא, זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא". רבי זירא סובר שמצוות צריכות כוונה ואילו רבא סובר שאינן צריכות כוונה.

1.1
משמע בגמרא ששני האמוראים הנ"ל חולקים במחלוקת תנאים בברייתא, רבא סובר כתנא קמא בברייתא - מצוות אינן צריכות כוונה, ורבי זירא סובר כרבי יוסי בברייתא - מצוות צריכות כוונה.

1.2
הערה: יש בפרשנים פירושים שונים לדברי רבי זירא ולמחלוקת התנאים בברייתא. בדרך כלל הכוונה בביטוי "מצוות צריכות כוונה" היא, שמקיים המצווה צריך להתכוון בשעת עשייתה, שהוא עושה את המצווה כדי לקיים מצווה [וה"כוונה" כוללת גם את הכרתו את הפעולה, וגם את רצונו לעשותה ולקיימה]!

1.3
הערה: היו שני חכמים בשם רבי זירא, הראשון היה בימי רב ושמואל, והשני - בימי אביי ורבא [יד מלאכי תקפח-ט].
בסוגייתנו מוזכר המעשה של רבי זירא אחרי דינו של רבא ולכן נראה שמדובר ברבי זירא שחי בימי רבא.

1.4
מצד אחד הלכה צריכה כנראה להיות כרבא מפני שהוא יותר "גדול". ומצד שני הלכה צריכה להיות כרבי זירא כיוון שהוא מוזכר ב"סוף" הסוגיה [דומה לכלל ש"הלכה כבתראי"].

2.
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כח עמוד ב:
[ראה הערות המפרש בהוצאת מוסד הרב קוק]

א"ל רבי זירא לשמעיה איכוין ותקע לי. פי' לישנא דאיכוין ותקע לי לצרכי משמע, ויש מפרשים ותקע להוציאני, אבל יש מפרשים התכווין להשמיעני,
וקמא עיקר דהא אוקימנא לר' זירא כר' יוסי
ור' יוסי סבירא ליה בפסחים דף קי"ד ב') דמצות צריכות כוונה,

הוא מציין 2 פירושים לכוונת רבי זירא:
א. אמר לתלמידו שיתקע עבורו כדי להוציאו ידי חובת המצווה
ב. אמר לתלמידו שיתקע עבורו כדי להשמיע לו [כמו "לשיר"]

והריטב"א מאמץ את ההסבר הראשון כי מתאים לשיטת רבי יוסי שמצוות צריכות כוונה - דהיינו שצריך לכוון לצאת ידי חובה, ולא רק לדעת ולהכיר שמדובר בתקיעת שופר.

2.1

ויש פוסקין כרבי זירא, דרבה וכולהו אמוראי דלעיל כולהו שקלי וטרי אליבא דאבוה דשמואל,
ורבה נמי זאת אומרת קאמר וליה לא סבירא ליה,
ולא גרסי לעיל אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כוונה לצאת,

הוא מוסיף שיש פוסקים כרבי זירא שמצוות צריכות כוונה כי כך משמע בסוגיה בדף הקודם שהאמוראים דנו בדינו של אבוה דשמואל - "כפאו ואכל מצה - יצא". [הוא מסתמך על הכלל שפוסקים כפי אותו חכם שהגמרא ו/או האמוראים דנים בדבריו - "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]

2.2
הוא מוסיף: רבה גם סובר כך [אמר רבא, זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא]. הוא גורס "רבה" במקום "רבא", ומה שאמר "זאת אומרת מצוות צריכות כוונה" איו הכוונה שכך הוא סובר.

2.3

והנכון כדברי הפוסקים שאין הלכה כרבי זירא אלא כרבה וכרבא דלעיל, והכי אתיא כולה שמעתא כפשוטה, ורבי זירא קאי כרבי יוסי, ואידך אמוראי קיימי כרבנן דפליגי עליה.

הריטב"א מכריע דווקא שלא כרבי זירא אלא כרבא בסוגיה הקודמת מפני שדעת רבא ש"מצוות אינן צריכות כוונה" מתאימה לשיטת "רבנן" בברייתא. כנראה שהריטב"א מתכוון לומר שיש לפסוק בברייתא כרבנן שהם רבים נגד רבי יוסי. מוכח מהריטב"א ש"תנא קמא" בברייתא זהה ל"רבנן". יכול להיות שמוכח מדבריו שכאשר יש מחלוקת אמוראים באותה מחלוקת של תנאים הרי שההכרעה תהיה לפי כללי ההכרעה שבין התנאים!

2.3.1
גם מוכח מהריטב"א שהכלל שהלכה כרבי יוסי [בדרך כלל] אולי לא תקף בברייתא אלא רק במשנה.

2.3.2
ואולי מוכח מהריטב"א שאמנם תקף הכלל שהלכה כרבי יוסי, אבל רק נגד תנא אחר בודד ולא נגד רבים, ו"תנא קמא"="רבים".

וראה בהערות לריטב"א [מהדורת מוסד הרב קוק. הערה 580 שמרחיב מאד בהסבר סוגיית הגמרא.

3.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים פד-פה, שיש שפוסקים שמצוות צריכות כוונה בגלל כמה הוכחות:

א.
הלכה כרבי זירא מפני שהוא נחשב "בתראי" [נגד "רבא"?] והכלל הוא שהלכה כבתראי - שמצוות צריכות כוונה.

ב.
וכן יש מי שאומר שרבה אמר אמנם בסוגיה הקודמת "זאת אומרת התוקע לשיר יצא" [כלומר, שמצוות לא צריכות כוונה] אבל הוא לא אמר שזוהי דעתו שלו. משמע מדבריו, שהביטוי "זאת אומרת" איננו להלכה!

ג.
בסוגיה הקודמת הגמרא הקשתה על רבא שסובר שמצות אינן צריכות כוונה, והתרוצים על הקושיות הם "שינויי דחיקי", כלומר תרוצים דחוקים.

הערה: הראשונים והאחרונים והפוסקים מאריכים מאד בעניין "מצוות צריכות כוונה". 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר