סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 880
"סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה ע"ג התיבה ובראש הנשיא ובראש אב"ד וכל אחד ואחד נותן בראשו הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין"
תענית טו ע"א
רש"י מסביר: אפר מקלה - אפר שריפה וגנאי יותר הוא מעפר סתם. הגמ' בדף ט"ז מסבירה: "ולמה נותנין אפר מקלה ע"ג תיבה א"ר יהודה בן פזי כלומר עמו אנכי בצרה, ריש"ל אמר בכל צרתם לו צר, א"ר זירא מריש כי הווה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה ע"ג תיבה מזדעזע לי כולי גופאי, ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר, וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק.
תוס' בד"ה אפר מקלה כותבים פר' אותו אפר הוי מדבר הנשרף מעצמות אדם כדי לזכור עקידת יצחק, דאלמלא שלא היה בא אלא כדי לומר שהרי אנו לפניך כאפר כמו"כ מהני עפר סתם.
בעל ה"עיון יעקב" מעורר על דברי התוס קושי' גדולה: עצמות אדם צריכות להיקבר גם אם הן נשרפות, אפר העצמות צריך קבורה, וכיצד יתכן שבמקום לקבור את אותם עצמות או את אפרם, מניחים את האפר ע"ג התיבה ועל ראשי המכובדים ועל ראשי שאר העם, ולאן נעלמה מצות קבורה. ה"עיון יעקב" מתרץ 2 תירוצים. א) לפי דעת המל"מ בפ"ב מהל' אבל, שעל אבר אחד של אדם אין מצות קבורה, יתכן שאותם עצמות אדם היו במצב כזה שלא נלקחו ממת שלם אלא מאבר אחד של מת ובזה אין מצות קבורה. אבל התוס' יו"ט באוהלות פ"ז מש' י"ז חולק וסובר: שאפי' אבר אחד מן המת מצותו בקבורה ולא רק האבר עצמו, עצמותיו ואפרו ג"כ חייבים בקבורה. תי' ב) שמדובר כאן בעצמות מת גוי, כפי שתוס' אומרים עצמות אדם, (ולא אמר עצמות ישראל) ועל מת גוי נאמר במש"ל בפי"ד מהל' אבל: אין מצות קבורה, לדידן אין בו איסור הנאה ואין בו שום דין מדיני המת.
אבל הגאון בעל ה"יפה מראה" תמה על תירוצו השני של ה"עיון יעקב", כיצד יתכן שכדי שנזכיר את אפרו של יצחק לפני הקב"ה אנו משתמשים באפר של עצמות גוי, הרי הגמ' בהמשך לגבי הליכה לבית קברות בתענית מביאה שתי דעות. דעה אחת: רבי לוי בר חמא מסביר: שאנו יוצאים לבית הקברות כדי לומר הרי אנו חשובים לפניך כמתים, ואותו רבי חנינא סבר שאנו יוצאים לבית הקברות כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים, והגמ' אומרת מאי ביניהו, איכא ביניהו קברי עכו"ם. למאן דאמר כדי שנאמר הרי אנו חשובים לפניך כמתים, ניתן גם לצאת לקברי עכו"ם, אבל למאן דאמר כדי שיבקשו עלינו רחמים לא יתכן ללכת לקברי עכו"ם, ולמרות שהאפר הניתן בראש התיבה ובראש המכובדים ובראש העם לא דומה ממש להליכה על הקברים כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים, מ"מ לא מסתבר שבעצמות גוי נזכיר את זכות עקידת יצחק לפני הקב"ה, לפיכך סבור בעל ה"יפה מראה" שיש לתרץ את הקושי' באופן אחר. אין בשימת האפר על התיבה ועל ראשי העם משום ביטול מצות קבורה, ניתן לשים את האפר ואח"כ לאסוף אותו ולקבור אותו. אבל הוא בעצמו מסיים את תירוצו: שהדבר דחוק, מנין ימצא לכל קהילה בישראל הגוזרת תענית צבור אפר של עצמות אדם, ומי מבטיח לנו שאותו אפר הניתן בראש כל אדם לא יתפזר קודם קבורתו, ולכן נשאר בעל ה"יפה מראה" על הקוש' בצ"ע.
בשולי גמרתו של הרב יצחק יעקב ויסבלום מרבני חיפה ז"ל נכדו של רבי אלימלך מליזנסק מצויה השארה מעניינת ליישב את הקושי' החמורה של בעל ה"עיון יעקב". בתוס' כתוב: "אותו אפר הוי מדבר הנשרף מעצמות אדם כדי לזכור את עקידת יצחק". יתכן שבתוס' המקורי היה כתוב: "הנשרף מ"ע"א" בר"ת ותוס' התכוונו במקור לעצמות איל, שהרי האיל הוא זה שמזכיר את עקידת יצחק, וכפי שאנו מזכירים את אותו איל בהרבה מקומות בפיוטים בסליחות, בהושענות, וביוצרות, כמו ההזכרה המפורסמת בהזכרה של ליל ראשון של סליחות "בצדק נעקד ונשחט תמורתו איל, גנון נא גזעו בזעקתם בעוד ליל" וכיו"ב רבות. אחד המדפיסים שלא עמד על פשר הר"ת, פתח את הר"ת בצורה של דבר הנשרף מעצמות אדם וכך יצר את התמיהה הרבתי מנין ימצא לכל קהלה בתענית צבור אפר של עצמות אדם ומצות קבורה מה תהא עליה, אבל אם תוס' מתייחס לעצמות איל, הקושי' מעיקרה ליתא, והדברים מאירים ושמחים.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
