הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב חגי ניר, מכון הירושלמי

תענית יב ע"ב

דף י"ב ע"ב: משנה: "... ג' תעניות אחרות... ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה..."

גמ': שאלה: האיסורים רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה – מובנים מדוע נאסרו ביום התענית, כיון שהם תענוג, אך מדוע נאסרה המלאכה והרי היא צער ולא תענוג? התלמוד עונה: לומדים דין זה מפסוק "קדשו צום..." (יואל א יד),כלומר למרות שמלאכה היא צער בכל זאת גזרו איסור מלאכה. כלומר לפי הבבלי עבודה מביאה צער, ומצער ראוי להימלט, כלומר:

המלאכה איננה ערך חיובי.

בירושלמי המקביל (פ"א ה"ו) אין שאלה כזאת המניחה שמלאכה היא צער. הירושלמי רואה בעמל הכפיים, בעבודה ערך חיובי מרכזי. סוגייתנו היא דוגמא אחת מיני רבות לעקרון זה שבירושלמי.

משמעות הבדל זה –עצומה. חברה שרואה בעבודה ערך שלילי תעשה מאמצים לא לעבוד, ולדידם איסוף צדקה או "שנור" עדיף על עבודה, אך חברה שרואה בעבודה ערך חשוב תצעיד את בניה לשמחה בעבודה, לרמת חיים כלכלית גבוה יותר,ולדידם לא לחנך לעבודה נתפס שאין זו דרכה של תורה, ואפילו כמעט "חילול ה' "

הדוגמא הבולטת ביותר נמצאת בירושלמי במסכת פסחים פ"ד ה"ה.

המשנה שם קובעת: מקום שנהגו לעשות מלאכה ב-ט' באב עושין. מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין, ובכל מקום – תלמידי חכמים בטלין. (רש"י: בכל מקום – בין נהגו ובין לא נהגו).

ר' שמעון בן גמליאל אומר: יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים". {בגירסת הבבלי: לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. ר' חננאל לא גרס את המלה "לעולם"}

הירושלמי מביא ביחס לדברי רשב"ג אלו: "רבי אבון, ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יודן נשיא – כמתמיה, יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים. כל עצמן לא גזרו חכמים בטילה ב – ט' באב". הסבר המשנה והירושלמי עפ"י "קרבן העדה": רשב"ג תמה על דברי ת"ק, שלדבריו כל אחד יעשה את עצמו ת"ח ונמצא שכל האנשים יתבטלו ממלאכה ב-ט' באב,והרי לא זו הייתה כוונת חכמים. חכמים לא גזרו שלא לעשות מלאכה בט"ב במקום שנהגו לעשות מלאכה, אלא רק נתנו הכרה שלא לעשות מלאכה באותם מקומות שנהגו מההיסטוריה שלהם שלא לעשות מלאכה ולכן במקומות שנהגו לעשות מלאכה בט"ב –גם ת"ח צריכים לעשות מלאכה.

משמע מירושלמי שמגמת חכמים לא לגזור גזירה כללית לביטול מלאכה ב-ט' באב.

היוצא מכל הנ"ל לפי הירושלמי שהמלאכה אינה צער אלא שמחה