למה תתראו
תענית יא ע"א
"אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר (בראשית מא, נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. תנא: חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון".
הקשה התוספות: "הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון".
פירוש, שסמוך לירידתם אמר יוסף: (בראשית מה, יא) כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, הרי שהרעב החל לפני שנתיים.
התוספות לא תירץ שלוי מחסוכי בנים היה, שכן בבאים מצרימה נמנו גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי (בראשית מו, יא). ואף שלא הוזכרה ללוי בת, פשוט לתוספות שבעל בנים אינו בכלל חסוכי בנים אף שטרם יצא ידי חובת פריה ורביה, וכשם שגם ליוסף לא הוזכרה בת. ואף שכתב ההעמק דבר (בראשית מו, ז) שהשבטים הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש ולא נזכרו בשמם משום שלא היה בהן ענין נוגע לאומה ישראלית, אין לומר שליוסף היתה בת וללוי לא היתה. כי אם כך היה, צריכות היו להזכר היות ויש בהן ענין נוגע לאומה ישראלית כיון שנלמדת מכך הלכה.
וכך מוכח במסכת יבמות דף סא ע"ב: "לא יבטל אדם מפריה ורביה - אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים... מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב: בני משה גרשום ואליעזר... ובית הלל נמי לילפו ממשה? אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד". פירש רש"י: "מדעתיה - משום שכינה ואסור לשאר כל אדם לעשות כן". ולמה לא תירצו בית הלל שאפשר שהיתה למשה בת? אלא שכיון שלא הוזכרה, נלמד להלכה שאיננה.
מסקנת התוספות שאין האיסור גמור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות. ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם כגון לוי שימשו.
וקשה, הרי דברי ריש לקיש נאמרו בלשון איסור: "אסור לאדם לשמש מטתו". ועוד, שממשיכה הגמרא: "תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור". וכי מקללין "אל יראה בנחמת צבור" למי שלא נהג עצמו בחסידות, וביניהם לוי שזכה והאריך ימים יותר מכל השבטים?! ועוד ממשיכה הגמרא: "תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך, נפשי, ואם עושה כן - עליו הכתוב אומר: (ישעיהו כב, יג) וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת, מה כתיב בתריה – (יד) וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן". וכי עונשין במיתה למי שלא נהג עצמו בחסידות?! והלא לוי דוקא האריך ימים יותר מכל אחיו!
אלא שעל לוי לא חל היה האיסור. כי לשון הברייתא: "בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן", ובני ישראל עצמם לא היו שרויין בצער וברעב, כלשון הברייתא בעמוד הקודם: (דף י ע"ב) "שכח ואכל ושתה - אל יתראה בפני הצבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם". כלומר שאף שהיה זה סמוך לירידתם מצרימה לשבור אוכל, לא באו עדיין לכלל רעב, ורק צריכים היו להשמר לבל יתראו כשבעים "בפני" האומות דוקא. ואילו דברים שבצנעה אינם גלויים אלא לשכנים, כדאמר רב יהודה במסכתות כתובות דף עב ע"א; וקידושין דף פ ע"א: "הוחזקה נדה בשכינותיה, בעלה לוקה עליה משום נדה". ואילו יוסף בין המצרים היה גר, ואסור היה לו לפרוש מהצבור.
