מִפְּנֵי הָרָעָה יָבוֹא שָׁלוֹם
תענית יא ע"א
"תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך, נפשי, ואם עושה כן - עליו הכתוב אומר: (ישעיהו כב, יג) וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת, מה כתיב בתריה – (יד) וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן, עד כאן מידת בינונים.
אבל במדת רשעים מה כתיב – (ישעיהו נו, יב) אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר [גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד].
מה כתיב בתריה – (ישעיהו נז, א) הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב... כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. אלא: יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר (שמות יז, יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער - אף אני אהיה עמהם בצער".
הדברים צריכים ביאור,
מה בין הבינונים לרשעים?
מפני מה נאסף הצדיק בעוון הרשעים?
פירש רש"י: "זו מידת בינונים - שיראין מן המיתה, כדכתיב בהו כי מחר נמות". כלומר שהבינונים אינם כרשעים שדרש עליהם רבא בר רב עולא במסכת שבת דף לא ע"ב: "מאי דכתיב: (תהלים עג, ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם - אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב (תהלים מט, יד) זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ - יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן - תלמוד לומר (שם) וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה".
ודברי רש"י בדיבור הבא: "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר - גדול יותר מאד", אינם אלא העתקת המשך הפסוק: גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד. כלומר שמשלה הרשע את עצמו כאילו יוכל להוסיף ולהתענג עד אין קץ.
וממשיכה הגמרא: "מה כתיב בתריה", ואין הפירוש כמשמעות לשון זו לעיל. לעיל "כתיב בתריה" העונש של הבינונים. ואילו עתה עוברת הגמרא לעסוק בצדיקים, שכיון שקיימים בינונים ורשעים, קיימים גם צדיקים. וכך יש משמעות בגירסת השאילתות דרב אחאי: (פרשת האזינו שאילתא קסג) "מה כתיב בתריה הצדיק אבד וכו' ואף צדיק גמור צריך לצער עצמו עם הצבור שכן מצינו במשה...".
ומבארת הגמרא שאף שצדיק גמור אין לו כלל צער בעולם הזה מחמת מעשיו, כמו שאמרו במסכת ברכות דף ז ע"א: "צדיק וטוב לו - צדיק גמור", מכל מקום יש לו צער מה כי צריך הוא להצטער עם ציבור הבינונים והרשעים. וזהו שאומר הכתוב: (ישעיהו נז, א-ב) הַצַּדִיק אָבָד... כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הצדיק במותו רק הולך הוא אל השלום ואל המנוחה, וזוכה אז להסתלק מהרעה והצער שנגרמו לו עקב שכנותו בארץ לרשעים.
