סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 882
 

"בשלמא יום הכיפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות"

תענית ל ע"ב

מפרש רש"י: שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחילה, לאחר שהיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, וכבר למדנו את החשבון, שבשביעי בסיון עלה להר, ובי"ז בתמוז ירד, ואז כשראה שישראל עשו את העגל, שיבר את הלוחות, כמו שלמדנו לעיל: שבי"ז בתמוז משה רבינו שיבר את הלוחות, ולמחרתו ביום י"ח תמוז, טחן את העגל, ודן את הפושעים, כמו שנאמר, בפר' כי תשא: שבני לוי הרגו כשלושת אלפי איש, זה היה בי"ח תמוז, ועלה למרום, ואומר רש"י: שנשתהה שם 80 יום, ארבעים יום עמד בתפילה, כמו שכתוב בפרשת עקב: "ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה", והוא עמד את ה - 40 יום האלה כבראשונה, ורש"י בחומש בפר' עקב הסביר את הפסוק הזה (פרק ח', פס' י"ח) "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". אומר רש"י: שימים אלו שתחילתן בי"ח באב, כפי שנאמר בפר' כי תשא: "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה", באותה עליה אומר משה רבינו: נתעכבתי ארבעים יום, נמצאים ארבעים יום אלו השניים (האמצעיים) כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, ובכ"ט באב נתרצה הקב"ה לישראל, ואמר לו למשה: "פסל לך שני לוחות", כמו שלמדנו בפר' כי תשא, עשה עוד ארבעים יום פעם שלישית על ההר, נמצאו שארבעים יום האחרונים כלים ביום הכיפורים, ואמר לו למשה: "סלחתי כדבריך", לכן נקבע יום הכיפורים כיום מחילה וסליחה. כך הוא החשבון שרש"י פי' בחומש בפר' עקב: שארבעים יום השניים תחילתם בי"ח בתמוז שבו הוא עלה על ההר, ונגמרים בכ"ט באב, שבו הוא ירד בשנית מן ההר, חזר ועלה להר וירד בשלישית ביום הכיפורים עם הלוחות השניות. וכאן אצלנו רש"י עשה את החשבון של השמונים יום ביחד, ורש"י אומר: שהחשבון הוא כך: מי"ז בתמוז עד ליוהכ"פ תמצא 80 יום, משום שבי"ח הוא עלה, הרי 12 יום נתשיירו עדיין מחודש תמוז שהוא חודש חסר של 29 יום יום ועוד 30 יום של חודש אב שהוא מלא, יש לנו כבר 42 יום, ועוד 29 יום של חודש אלול שהוא חסר, ביחד 71 ימים, ועוד 9 ימים של תשרי, הרי ש - 80 יום מסתיימים ביום הכיפורים, אלא שרש"י מוסיף: שליל הצום משלים כנגד הלילה של י"ז תמוז שהוא לא נכנס בחשבון, שהרי בשעה שהוא עלה היה בי"ח בתמוז בבוקר, ולא החשיבו את הלילה שלפניו, לכן הלילה של יוהכ"פ משלים את הארבעים יום ואת הארבעים לילה, ונמצא שבבוקר, יום הכיפורים הוא ירד, שהוא י' בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כיפור, להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, וע"כ נקבע צום כיפור בעשרה בתשרי, כך שמעתי, ע"כ דברי רש"י. והגבורת ארי מקשה על מה שרש"י אצלינו עושה את החשבון של השמונים יום יחד, שמשמע כאילו: שאת כל השמונים יום הוא שהה בבת אחת שמונים יום על ההר, הרי אין זה נכון, שהרי מפורש בפרשת עקב שלאחר אותם ארבעים יום של העליה האמצעית של תפילה שהתפלל לכפר לישראל על חטא העגל כתוב במפורש בפרשת עקב "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים", ונמצא שהיתה ירידה אמצעית בכ"ט באב, כפי שכבר עשינו את החשבון מדברי רש"י בחומש בפר' עקב. וגם על החשבון שבכ"ט באב נגמרו הארבעים יום האמצעיים, ולפ"ז מתי הוא עלה פעם שלישית, שואל הגבורת ארי: לפ"ז הוא עלה פעם שלישית רק בשלושים לחודש אב עם הלוחות שהוא פסל והכין, כמו שנאמר בפר' כי תשא "וישכם משה בוקר ויעל אל הר סיני", נמצא שעליה זו אחרונה לא היתה רק עד שלושים באב שהוא ערב ר"ח אלול , כלומר ערב אחד באלול, ולפי מה שרש"י מפרש אצלנו שחודש אלול היה חודש חסר של 29 יום, א"כ אין לנו 40 יום רק עד האחד עשר לחודש תשרי, שהרי לא נותר מאב אלא יום אחד, ועוד 29 יום של אלול שהיה חסר ה"ז 30, ועשרה מתשרי, וליל יום העשירי של תשרי, כלומר ליל י"א, צריך להשלים אותו כנגד ליל שלושים באב שיצא מהחשבון, כיון שהוא עלה רק למחרת בבוקר, הרי שלא ירד עם הלוחות עד ליום האחד עשרה שהוא מוצאי יוה"כ, ואיך אומרת הגמ' שביוה"כ ניתנו. ובסיום דבריו מביא מדברי התוס' ב"ק פ"ב, שתוס' שם אמנם גם עמדו על השאלה הזאת, והם מביאים שהחשבון הזה שרש"י עשה בחומש כפי שהבאנו, הוא ברייתא מפורשת בסדר עולם, שבברייתא בסדר עולם מפורש שארבעים יום הראשונים הוא ירד בי"ז בתמוז ושבר את הלוחות, ובי"ח בתמוז עלה וביקש רחמים עליהם, שנא': ואתנפל לפי ה' ארבעים יום", ובכ"ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול את הלוחות, ועשה עוד ארבעים יום מל' באב עד י' בתשרי, ונתרצה המקום וירד משה בעשרה בתשרי והלוחות בידו, באותו יום נתרצה המקום לישראל, שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", לפיכך סליחה וכפרה הוא לדורות, וא"כ שואלים תוס': נמצא שכיון שהוא עלה בשלושים בחודש אב וירד ביוה"כ הרי שארבעים יום אחרונים חסרים לילה, שהרי ביום שלישי הוא עלה בהשכמה וירד ביוה"כ, אלא לא תאמר שעיברו לחודש אלול, היינו שחודש אלול היה חודש של שלושים יום ולא רק של 29 יום, ועל אף שבפס' בפ' עקב כתוב: "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים", שהן ארבעים יום וארבעים לילה, הכוונה כימים הראשונים, ולא כלילות, משום שארבעים יום האחרונים היו חסרים לילה אחד. ואח"כ תוס' חוזרים ושואלים על דברי המדרש תנחומא: שלכן קבעו את שני וחמישי ליום של קריאה בתורה שזה יום רצון, משום שמשה רבינו עלה לקבל את הלוחות האחרונות ביום חמישי, והוא ירד, ביום שני, ונתרצה לו המקום, ולפי שהיה עת רצון באותה עליה וירידה קבעו בשני וחמישי, ולכן גם נוהגים להתענות בשני וחמישי, ושואלים התוס' שבשלמא לר' יוסי הסובר שבשבעה בסיון ניתנה תורה, החשבון תואם, אבל לדברי רבנן שאומרים שביום שני היה ראש חודש סיון הרי שיום שלשים באב שבו הוא היום שהוא עולה להר סיני היה ביום שישי, אם לא נאמר שלרבנן בי"ז בתמוז עצמו הוא עלה, וביום עשרים ושמונה לחודש אב הוא ירד בהשכמה ופסל את הלוחות, ובכ"ט אב שהיה יום חמישי עלה, או שנאמר שכ"ט אב זה היום שבו הוא ירד מהארבעים יום האמצעיים השניים, ובו ביום הוא חזר ועלה, ונאמר שהיה אב חסר כדי שיבוא יום הירידה ביוה"כ שהרי ביום הכפורים בו ניתנו לוחות האחרונות, כך הסבירו התוס'. אבל אומרים תוס', לפי המדרש תנחומא שסובר שבי"ז בתמוז ירד ובי"ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה, ונמצא שיום העליה של הארבעים האחרונים היה באחד באלול, ואם כן זה לא היה ביום חמישי, וכך גם מבואר בפרקי דר' אליעזר בפרק מ"ו כפי שהביאו גם הגבורת ארי שבר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה ההרה שלא יטעו עוד פעם כמו שטעו בחטא העגל, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, על כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, כך הוא לשון הפרקי דר' אליעזר שמובא גם בטור בתחלת הלכות ראש השנה, שמכח זה המנהג לתקוע בשופר בכל ימי חודש אלול.

(הגאון ר' מיכל זילבר שליט"א)