הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"איכא דאמרי"
תענית יב ע"א-ע"ב
תנו רבנן: עד מתי אוכל ושותה - עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי, רבי אליעזר בר שמעון אומר: עד קרות הגבר.
אמר אביי: לא שנו אלא שלא גמר סעודתו, אבל גמר סעודתו - אינו אוכל.
איתיביה רבא: גמר ועמד הרי זה אוכל! -
התם כשלא סילק.
איכא דאמרי, אמר רבא: לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן - אינו אוכל.
איתיביה אביי: ישן ועמד הרי זה אוכל! -
התם במתנמנם.
היכי דמי מתנמנם? - אמר רב אשי:
נים ולא נים, תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני, ולא ידע אהדורי סברא, וכי מדכרי ליה - מדכר.
1.
בברייתא מובאת מחלוקת בין "רבי" ורבי אלעזר בר שמעון [מדובר בבנו של רשב"י, וצריך להיות "רבי אלעזר" ולא "רבי אליעזר"]
2.
פרשני הרמב"ם כולם מסבירים שהרמב"ם פוסק כ"רבי" לפי הכלל ש"הלכה כרבי מחברו".
3.
בגמרא יש שתי דעות [=גירסאות/נוסחים] מהו הדין לגבי זמן קבלת התענית.
בפשטות:
דעה א: הגורם הקובע הוא גמר הסעודה. אם גמר סעודתו לפני עלות השחר אסור לו לחזור ולאכול.
דעה ב: הגורם הקובע הוא שינה.
ובפשטות שתי הדעות חלוקות לגמרי זו על זו.
3.1
נוסחא א - הדעה הראשונה - נאמרה על ידי אביי, ורבא הקשה עליה והגמרא [אביי?] מיישבת.
נוסחא ב - "איכא דאמרי" - הדעה השניה - נאמרה על ידי רבא, ואביי הקשה עליה, והגמרא [רבא?] מיישבת.
3.1.1
ויוצא שרבא מובא לפני אביי! לא כבדרך כלל.
3.2
ראה ב"הגהות וציונים" שגם הדעה הראשונה נאמרה על ידי רבא, ואביי הקשה. נראה, שהנימוק לשינוי הגירסא הוא כי הגמרא אומרת "איכא דאמרי" לפני הדעה השניה, ומשמע מכך שאין שינוי בשמות החכמים, וכל ההבדל הוא רק בדין הנאמר בכל אחד מהניסוחים. והגירסא בדעה הראשונה תהיה כמו בגירסא השניה [רבא אמר את הדין ואביי מקשה].
3.2.1
ומדוע שינוי הגירסא כך ולא להיפך. יתכן שכך היה בכתב יד עתיק ולא שהגירסא שונתה מכח הסברא. ראה ב"דקדוקי סופרים", אות ז, שממנו משמע שכך היתה הגירסא שהיתה לפני הראשונים.
כמו כן מובאת שם גירסא "רבה" במקום "רבא", ובשתי הנוסחאות רבה אמר את הדין ואביי הקשה, וממילא לא קשה מה שהערנו לעיל בסוף סעיף 3.1 שרבא הוזכר לפני אביי.
4.
רמב"ם הלכות תעניות פרק א הלכה ח:
תעניות אלו שמתענין על הצרות אין מתענין בהן לא עוברות ולא מניקות ולא קטנים, ומותרין לאכול בלילה אף על פי שמתענין למחר חוץ מתעניות המטר כמו שיתבאר, וכל תענית שאוכלין בה בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד ד שיעלה עמוד השחר, ה והוא שלא ישן אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל.
מהרמב"ם משמע שפוסק כדעה ב - ה"איכא דאמרי" - בגמרא.
5.
שו"ת חוות יאיר סימן צד:
ב' לשונות בלשון איכא דאמרי בש"ס
רש"י פוסק בשל תורה להחמיר ובדרבנן כלישנא בתרא
וריב"ם פסק בכל מקום כלשון ראשון
ורמב"ם פסק בכל מקום כלישנא בתרא
ור"ת פסק בדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל וכ"פ סמ"ג ע"ה.
וברא"ש ר"פ במה טומנין דבשבת ק"ל לחומרא אפי' בדרבנן וראיה מר"פ מפנין.
כמה "בעלי כללים" מסכימים כנ"ל, שהרמב"ם פוסק בדרך כלל כ"לישנא בתרא". והביטוי בסוגייתנו "איכא דאמרי" הוא בוודאי מוגדר כ"לישנא בתרא", ומתיישב עם דברינו בסעיף 4.
6.
רי"ף מסכת תענית דף ג עמוד ב
וכו': תנו רבנן עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי רבי אלעזר בר' שמעון אומר עד קריאת הגבר וקיימא לן כרבי:
כדברינו לעיל בסעיף 2.
7.
הוא מצטט את סוגייתנו:
אמר רבא לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל התם שלא סילק איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל התם במתנמנם היכי דאמי מתנמנם אמר רב אשי [תענית דף י"ב ע"ב] נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר:
הא מילתא לא אפסיקא בה הלכתא בהדיא
הוא מציין שבגמרא עצמה לא משמע במפורש מהי ההלכה.
8.
אלא מדחזינא לגמרא דקא טרח לפרושי מתנמנם שמעי' דהלכתא כי האי לישנא בתרא
הוא מציין שמכך שהגמרא מפרשת את הביטוי שמוזכר בתירוץ לדעה השניה משמע שכך הלכה.
הוא מתבטא "דקא טרח", כלומר שהגמרא "טורחת" [?] להסביר את הביטוי "מתנמנם".
הערה: הביטוי "קא טרח" במובן של "שקיל וטרי אליביה" כמעט מופע יחידאי בראשונים.
8.1
ונראה אולי בגלל שמדובר ב"רב אשי" - "עורך הגמרא" - משמע מכך שרב אשי כך פוסק. אלא שלא מובן איזו טירחה יש בהסבר של ביטוי [הרי אין כאן דיון נרחב]. ואולי בגלל שהגמרא [רב אשי?] מתחילה בשאלה "היכי דמי מתנמנם" משמע שיש חשיבות לדעת את ההגדרה המדוייקת של זה כדי לפסוק כך להלכה! [יש כאן דוגמא לכלל, שבכל מקום ההלכה היא כדעה שדנים בה - "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]
הוא לא מתייחס לכלל שהלכה כעיקרון כלשון ראשון או כלשון אחרון. ראה לעיל בסעיף 5.
9.
הרי"ף מוסיף נימוק לפסוק כלשון אחרון - כ"איכא דאמרי":
ועוד דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן
מדובר בדין דרבנן, ובספק [שתי נוסחאות שמובאות בגמרא בלשון "איכא דאמרי" יוצרות ספק להלכה] דרבנן ההכרעה היא "לקולא", והדעה השניה בסוגייתנו היא המקילה יותר ולכן הלכה כמותה.
9.1
הרי"ף מביא את הנימוק השני אולי מפםני שהוא לא מקבל בהכרח את הנימוק הראשון. ובאמת, אין הוכחה מכך שהגמרא מסבירה ביטוי בדעה מסויימת שכך היא פוסקת!
9.2
הכרעה למעשה של הרי"ף:
הלכך בין סילק בין לא סילק אם לא ישן אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר הדין הוא סברא דילן
10.
הרי"ף מביא דעה חולקת:
ואיכא מרבוותא מאן דכתב הכין קי"ל דלגבי תענית דאכיל בלילי ומפסיק אם גמר וסילק לא יאכל אבל אם לא סילק ודעתו עוד לאכול אף על פי שישן עומד ואוכל והאי מימרא דיליה אתי כלישנא קמא
הלכה דווקא כדעה הראשונה - ה"לישנא קמא". לא ברור האם הכוונה היא דווקא בסוגייתנו או שיש כאן פסיקה עקרונית שיש בדרך כלל לפסוק כ"לישנא קמא".
11.
לחם משנה הלכות תעניות פרק א הלכה ח:
הוא מביא את דעת הרא"ש ואומר שלזה מתכוון גם הרי"ף וכנראה כך סובר גם הרמב"ם בסוגייתנו:
[ח] וכל תענית שאוכלין בו בלילה וכו'. הרי"ף ז"ל כתב בהלכות אחר שהביא השתי לשונות האי מילתא לא איפסיקא וכו' שמעינן דהלכה כלישנא בתרא ועוד דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן ובין סילק ובין לא סילק אם לא ישן אוכל ועולה עד שיעלה עמוד השחר ע"כ.
ומשמע מתוך דבריו כפי מה שהבין הרא"ש ז"ל בפסקיו דבעינן תרתי כדי שלא יוכל לאכול שיסלק וגם ישן אבל סלק ולא ישן יוכל לאכול א"נ ישן ולא סלק דהוי ישן בתוך הסעודה לא מהני שיוכל לאכול אלא תרתי בעינן סלק וישן, וכיון דהרי"ף ז"ל כתב דסלק לא מהני כ"ש ישן בתוך הסעודה ולא סלק דלא מהני וכדכתב הרא"ש ז"ל שם דישן בתוך סעודתו לאונסו ולכך לא הוצרך הרי"ף ז"ל לבאר דישן בתוך הסעודה קודם שסלק לא מהני.
אבל מדברי ה"ה נראה שהבין מדברי הריף ז"ל דלא איכפת לן דסלק כלל אלא אם ישן אפילו בתוך הסעודה לא יוכל לאכול ואם לא ישן אפילו סלק יוכל לאכול וא"כ לא איכפת לן דסלק ולהכי רבינו ז"ל לא הזכירו.
כן נראה מדברי ה"ה ז"ל שהביא בדברי הרי"ף ז"ל שכתב והכל תלוי בשינה
וא"ה קשיא טובא דאיך כתב הרי"ף ז"ל דקי"ל כלישנא בתרא (דף י"ב) דהוי קולא הא שוים הם ל"ק ולישנא בתרא דבכלהו איכא קולא מצד וחמרא מצד דללישנא קמא כל זמן שלא סלק אף על פי שישן יאכל וזו היא קולא ואם סלק אף על פי שלא ישן לא יאכל וזו היא חומרא ולל"ב כל זמן שלא ישן אף על פי שסלק יאכל וזו היא קולא ואם ישן אף על פי שלא סלק אלא שהוא בתוך הסעודה לא יאכל וזו היא חומרא וכ"כ הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות.
הוא מקשה על הרי"ף שבהסבר השני שלו [לעיל בסעיף 9.1] אמר שפוסקים כלישנא בתרא בגלל שהיא המקילה, והוא מקשה, הרי בכל אחת משתי הדעות/נוסחאות בסוגייתנו - יש צד חומרא ויש צד קולא.
ועוד קשה דהרי הראב"ד ז"ל והרא"ש ז"ל שוים כולם כמבואר בפסקי הרא"ש ז"ל דסלק הוי היסח הדעת יותר מישן בתוך הסעודה.
לכן נ"ל לומר דה"ה ז"ל הבין בדברי הרי"ף ז"ל כדברי הרא"ש ז"ל ומ"ש שהכל תלוי בשינה ולא קאמר דתרתי בעינן סלק ושינה הוא משום דטעמא דלא מהני בלא סלק שינה הוא משום דהוי שינת עראי כדכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דאילו הוא שינת קבע ודאי דמהני אלא משום דשינה גרועה לא מהני אבל בסלק הוי שינת קבע א"כ נמצא דאע"ג דבעינן סלק אין הטעם אלא שיהא השינה קבועה נמצא דהכל תלוי בשינה אבל לעולם דבעינן סלק.
ורבינו ז"ל כיון דכתב היכא דלא ישן יאכל ומשמע אפילו סלק א"כ כ"ש ישן בתוך הסעודה ולא סלק דיאכל דהוי ישן לאנסו כדכתב הרא"ש ז"ל ולכך הוצרך רבינו ז"ל לבארו. כנ"ל לישב דברי ה"ה ז"ל. והרב"י ז"ל בא"ח סימן תקס"ד יישבם בענין אחר יע"ש:
משמע מדבריו שה"איכא דאמרי" לא ממש חולק על הדעה הראשונה אלא היא מוסיפה תנאי של שינה - שינת ארעי. אבל שינת קבע מספיקה בפני עצמה כדי לאסור אכילה אפילו בלילה.
12.
לפי הנ"ל נראה לומר דבר חדש: הביטוי "איכא דאמרי" לא בא לחלוק אלא להוסיף, וזאת הסיבה, כנראה, לשיטות שפוסקות בדרך כלל כ"איכא דאמרי" בגמרא!
אמנם לא תמיד ניתן לפרש ביטוי זה כתוספת.
13.
לפי הנ"ל נראה לחדש חידוש נוסף:
לעיל בסעיף 3.2 הבאנו את עניין חילופי הגירסאות ביחס לשמות "אביי" ו"רבא".
לפי דברינו בסעיף 12 נראה לומר כך:
הדעה הראשונה נאמרה על ידי אביי, ורבא הקשה עליו, ואחר כך רבא עצמו הוסיף על דברי אביי, ולכן שמו נאמר ראשון ב"דעה ב"!
לפי זה יותר קשה שאלתנו לעיל בסעיף 5 - מדוע הפרשנים לא מתייחסים לשיטות שפוסקות כעיקרון כ"איכא דאמרי" [כ"לישנא בתרא"] וראה בביאור הגר"א ["ברכת אליהו", אורח חיים, הלכות תענית, סימן תקסד, סעיף א, סעיף קטן ד] שמכריע כאן, שהרמב"ם מכריע לפי שיטתו העיקבית כ"איכא דאמרי", ובלשונו שם: "ופוסק כלישנא בתרא כמו שפוסק בכל מקום כ"לישנא בתרא".
14.
ואמנם יש מי שמקשה על הרי"ף כדברינו לעיל סעיף 8.
גופי הלכות פרק א - כללי אות א' כלל מא:
איכא דאמרי. כבר כתבנו [כלל סא] דעת הרי"ף ז"ל שפוסק בכל איכא דאמרי כלישנא בתרא היכא דהוו תרוייהו לישני דגמ', וק"ק עם מה שאמר [ג: מדפיו] פ"ק דתעניות גמ' [יב.] ת"ר עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכו' עד מה שאמר הא מילתא לא איפסיקא בהדיא הלכתא, אלא מדחזינן לגמ' דטרח לפרושי מתנמנם, שמעינן דהלכתא כלישנא בתרא [עכ"ל], והיכי כתב לא איפסיקא, והא כתב בכמה דוכתי סוגיין (בעלמא) [דעלמא] כלישנא בתרא.
ולפי דברינו לעיל בסעיפים 12-13 מיושבת תמיהתו!
