אם אין אתה מרחם
תענית טז ע"א
"אחינו, לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא האלהים את שקם ואת תעניתם, אלא (יונה ג, י) וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה.
(יונה ג, ח) ויתכסו שקים האדם והבהמה, מאי הוו עבדי? – אסרו את הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד, אמרו לפניו: רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו".
וקשה, וכי מה יועיל אולטימטום כזה כלפי שמיא?!
עוד קשה, וכי זו דרכה של תשובה להתאכזר לבעלי החיים? ואפילו למאן דאמר (מסכת שבת דף קנד ע"ב) שאיסור דרבנן דוחה צער בעלי חיים דרבנן, היינו בשב ואל תעשה, והם לא נתחייבו כלל באכזריות זו. ואף שאינם בכלל ישראל שנצטוו, או שמלומדים ברחמנות (שו"ע אה"ע ה, יד בהג"ה), מכל מקום מידת חסידות אין כאן. קל וחומר למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, הרי גם כלפי בלעם הנכרי טענה האתון: (במדבר כב, כח) מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וכיון שנצרך בלעם להשיב לה: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, משמע שהיתה זו טענה ממש, ולא הֲשָׂחַת מר צערה בלבד.
ואמנם צער בעלי חיים מותר לצורך, והיה בכך צורך גדול לעורר רחמים ולהציל את נפשם. אך עדיין קשה, הכיצד יעוררו רחמי שמים בדבר שאינו רצוי ממידת חסידות?
אלא שלא היה בכוונתם לאיים כלפי שמיא. אלא כך טענו אנשי נינוה בפני הקב"ה: הלא את מידת הרחמנות ממך למדנו, (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מט) "נקרא המקום רחום - אף אתה היה רחום, הקדוש ברוך הוא נקרא חנון - אף אתה היה חנון". ואם כך הנך עושה לנו – לגזור עלינו להפכנו בלא לרחם על עולל ועל יונק, וכי כך רצונך שילמדו הכל ממעשיך?!
