ברכה על מנהג
תענית כח ע"ב
"רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל – גומר".
לא נאמר: "רב איקלע לבי כנישתא בבבל", משום כך כתב תוספות שמשמע שרב כבר היה שם מתחילת התפילה. ומכאן שבירכו על אותו הלל כברכה על הלל שלם, אחרת היה רב מבחין מיד בכך שאין כאן אלא מנהג. וכך כתב רבינו חננאל שמברכים על חצי הלל אם הוא בצבור: "אמר מנהג אבותיהם בידיהם. תנא יחיד לא יתחיל בברכה בזמן שקורין בהן כגון ר"ח וחוש"מ פסח ואם טעה ובירך בא"י אמ"ה אקב"ו לקרוא (והתחיל לגמור) [את הלל גומר] וזהו אם התחיל גומר וקיי"ל הכי דאין חובה". וכן מנהג הגר"א שיברך הש"ץ, כאמור בתוספת מעשה רב ס"ק מ.
והקשה תוספות מאי שנא מחיבוט ערבות שאמרו במסכת סוכה דף מד ע"ב שמנהג הוא ואין בו ברכה.
וכמו כן קשה, למה נהג הגר"א לברך על מנהג קריאת מגילה, כאמור במעשה רב הלכות יום טוב קעה: "בשבת חול המועד פסח וסוכות ובשבועות יום ב' אחר יוצרות קודם אין כמוך קורין המגלה בניגון וטעמים ממגלה הנכתבת בגליון כס"ת עם עמודים ואחד קורא וכולם שומעין והקורא מברך שתי ברכות על מקרא מגלה ושהחינו".
אלא שיש מצוה בכל קריאה בתורה שבכתב, ושאני ברכות התורה שחוזרות ונאמרות בכל קריאה שבצבור, בין בכל גברא בקריאת התורה, בין בברכת הנביא שלפני קריאת ההפטרה, בין בקריאת מגילה, ובין בקריאת ההלל במזמורי דוד שבתהלים.
